עזבנו את המרכז ועברנו לבית נחמד בזיכרון יעקב עם גינה ועצי פרי, אני עזבתי את מקום העבודה שלי שבו התמדתי יותר מעשור והתקבלתי די בקלות למקום עבודה חדש, יוקרתי, נחשב ועם משכורת נאה. כלפי חוץ חייתי את החלום, אבל בפנים לא היה לי שקט. גיליתי שאני לא ממש נהנה בעבודה החדשה שלי והתחלתי להרגיש תסכול, ייאוש, בדידות וחוסר מוטיבציה.
חיפשתי דרך מילוט ולמזלי לא הייתי צריך לעשות הרבה. מישהו פנה אלי בהצעת עבודה. בלי לבדוק יותר מידי אם היא מתאימה לי או לא ניגשתי לראיון עבודה. לא התכוננתי יותר מידי, הגעתי לראיון עייף אחרי יום עבודה, בקיצור עשיתי את כל הטעויות ולמען האמת זה לא היה הראיון הכי טוב שלי, אבל לא ממש ראיתי את זה כי הייתי מרוכז רק בדבר אחד: מתי עוברים?
התשובה השלילית לא אחרה להגיע וזה תפס אותי לא מוכן. התפרקתי לגמרי. האשמתי את כל העולם, הרגשתי שרימו אותי, לא רציתי לשמוע על ראיונות עבודה למשך חודשים. למרבה האירוניה במקום העבודה הנוכחי שגדל בקצב מרשים ביקשו ממני לראיין אנשים. ברגע הראשון רציתי שהאדמה תבלע אותי, אבל איכשהו הבנתי שאולי יש כאן הזדמנות לתיקון.
בגלל הפצע הטרי שלי תמיד נתתי למועמדים המון הזדמנויות להראות את הצדדים החזקים שלהם. היה לי חשוב לייצר אווירה נעימה ומכבדת במהלך הראיון. שמחתי מאוד על כל מועמד שעבר אבל האתגר הגדול היה כמובן עם המועמדים שפסלתי. חלקם כנראה באמת לא היו מתאימים והשאר פשוט הגיעו לא מוכנים, להם אני חייב תודה גדולה.
בזכותם הסכמתי להודות שגם אני הגעתי לא מוכן וקיבלתי על עצמי את האחריות. אספתי את עצמי והגשתי קורות חיים לחברה נוספת והפעם התכוננתי, למדתי וחיפשתי טיפים שיוכלו לעזור לי להצליח, הגעתי מוקדם בבוקר ועברתי יום ראיונות מפרך. הפעם התשובה התעכבה ואני הייתי על קוצים במשך שבועיים. בסופו של דבר הגיעה תשובה שלילית.
אני לא אשקר, הרגשתי מכה גדולה לאגו ובניגוד לראיון הקודם הפעם לא יכולתי להאשים אף אחד חוץ מאת עצמי. גם הפעם היו לי ציפיות גבוהות והאכזבה הייתה כואבת. חבול וחבוט התחבאתי שוב מעולם הראיונות, והפעם למשך יותר משנה. לשמחתי לא הייתי צריך לראיין אף אחד בתקופה הזו.
בסיבוב השלישי קבעתי מראש סדרה של ראיונות לכמה חברות שונות במקביל. החברה הראשונה חזרה אלי עם תשובה שלילית ורק אז הצלחתי לזהות אצלי דפוס בעייתי שחזר על עצמו גם בפעמים הקודמות. בכל חברה שהתראיינתי אליה היה פורמט קבוע ודי נפוץ. הראיון הראשון הוא מול מראיין זוטר וכל ראיון שעובר בהצלחה מעביר אותך לשלב הבא שבו מראיינים אותך מנהלים בדרגת ניהול שהולכת ועולה. שמתי לב שהראיונות עם הזוטרים תמיד עוברים אצלי בקלות, אבל אצל המנהלים אני פשוט לא עובר. זיהיתי שבראיונות מול עמדה ניהולית הייתה לי נטייה להקטין את עצמי וזה פגע לי בביטחון, גרם להססנות ולטעויות מטופשות.
כאן התהליך קיבל את תפנית. זנחתי את ספרי הלימוד הטכני והתמקדתי באימון התנהגותי (אם אפשר לקרוא לזה ככה). באחד מהספרים שמכינים לראיונות עבודה נתקלתי במשפט הבא:
Would I have a beer with this guy or gal?
המשפט הזה נאמר אמנם מהצד של המראיין אבל בשלב הזה כבר ידעתי שלמעשה ראיון עבודה הוא דו-כיווני וגם כמועמד אני למעשה “מראיין” את מקום העבודה ובודק אם הוא עשוי להתאים לי.
מאז בכל פעם שהתראיינתי, דמיינתי שאני בעצם נפגש עם המראיינים לשיחה על בירות בפאב נחמד, מהמזכירה בטלפון ועד המנכ”ל. זה אפשר לי להשתחרר קצת ולהיכנס לאווירה יותר קלילה. בשלב כלשהו הפסקתי למדוד את התהליך במונחים של הצלחה וכישלון.
הופתעתי מהפתיחות של אנשים כלפי וגיליתי שאני פשוט נהנה לשוחח שיחות חולין עם אנשים שמעולם לא פגשתי קודם ואולי לא אראה אותם שוב. וזה עבד! התחלתי לקבל הצעות והפעם אני הייתי זה שדוחה הצעות נמוכות מידי או תפקידים לא מתאימים ובסופו של תהליך מצאתי את מקום העבודה הנוכחי שלי.
האחיזה שלי והרצון העז להצליח/להתקבל היו למעשה ביטוי של פחד עמוק מכישלון/דחייה ורק כשלמדתי קצת לשחרר את האחיזה משהו בי נפתח ואפשר לי להתקדם הלאה. ולא רק בראיונות עבודה אלא כמעט בכל דבר שרציתי ליזום. כתבתי בעבר על ההתמודדות עם פחד שהייתה לי לקראת יום ההולדת של הבן שלי. אני כל הזמן מגלה דרכים חדשות לעבודה עם פחד. גם היום אני עדיין מזהה אצלי הרבה מצבים שבהם הפחד מדחייה או כישלון עוצרים אותי, אבל היום אני כבר יותר במודעות וכשזה חשוב לי אני מוצא את הדרך לעבוד עם הפחד ולהתמודד אתו.