רוב חיי ביליתי באחד מהמצבים הבאים: תיקון, שיפור או שיפוץ. הרבה דברים בחיים שלי התקלקלו ותמיד הרגשתי צורך לתקן אותם, זה התחיל בפשטות מסתם חפצים שהתקלקלו, אוכל מקולקל שנזרק ונקנה אחר במקומו, לאחר מכן זה התפתח לפרוייקטים קצת יותר גדולים וארוכי טווח כמו לשפץ את חדר האמבטיה, להיכנס לכושר, לעשות דיאטה (שיפור התזונה).
בסופו של דבר זה הגיע גם אל האנשים הקרובים אלי ביותר ותפח למימדי ענק עם מלים כמו: מסע, שליחות, התפתחות. למשל - כשביתי הבכורה הייתה בת שנה נוצרה לה הפרעת נשימה בשינה כתוצאה ממצב של שקדים מוגדלים בגרון. לרוב מגיעים לניתוח פשוט, חותכים וזה עובר. אבל אצלנו זה התפתח למסע שלם של התנגדות לחיסונים (אנחנו מאמינים שהחיסונים יצרו את המצב), שינוי תזונתי (צמחונות, טבעונות וכו׳) מעבר לרפואה אלטרנטיבית ועוד.
מידי כמה שבועות טלי ואני עושים שיחה על אחד הילדים ולמרות שאנחנו הורים מאוד רגישים, עדינים ומכילים, מידי פעם ברוח השיחה עולים כל מיני תחושות של: צריך לתקן אותו, היא צריכה ללמוד ולהשתנות, זה לא יכול להימשך, וכדומה. כלומר, משהו נשבר וצריך לתקן, משהו לא עובד וצריך לשפר.
עולים מיד הרבה רעיונות והצעות, יש תוכנית פעולה, מחלקים משימות, לעיתים קרובות זה גם כרוך באיש מקצוע שאפשר להתייעץ בו ולהגיע לטיפול, ואפילו רצוי יותר סדרת טיפולים. לפני 3 שנים בערך התחלתי לתרגל מדיטציות וזה משהו שמלווה אותי מאז. אפשר לכתוב הרבה על תרגול מדיטציה, לפרט המון טכניקות ושיטות, להמליץ על מדריכים וקבוצות. זה עולם עשיר ורחב ויצא לי להתעמק בו לא מעט. ומה שהבנתי בסופו של דבר זה שכל הקטע במדיטציה זה סקרנות.
״מעולם לא ניסיתי לעשות את זה בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח״ (מתוך הספר ״בילבי״, אסטריד לינדגרן).
כשאני מגיע נקי, בלי ציפיות ועם סקרנות ואולי אפילו התרגשות אז פשוט מצליח לי (יש לי תחושת הצלחה אם לדייק), ותודה לבילבי שמזכירה לי את העניין הזה שוב ושוב. לעומת זאת כשאני מגיע לתקן משהו, לשפר משהו, לשפץ, אז יש כבר תוכנית שתוכננה בקפידה, הכל כבר ברור, יש תוצאה סופית רצויה, יש עבר עם משקעים מכבידים, יש ציפיות ויש גם אכזבות.
כי הרי כל סטייה מהתוכנית המקורית מייד מעלה בי פחדים וחששות שמשהו כאן שוב לא בסדר, שזה לא הכיוון, שאולי יש דרך אחרת, שצריך לתקן את התיקון, לפטר את השיפוצניק, להחליף את המוסכניק, ליישר את הילדונצ׳יק… אוף איזה נודניק. יש בראש שלי קול כזה שקופץ כל פעם ומחפש מה צריך לתקן, איפה יש עוד חידה לפתור ומה עוד חסר במקרר.
ובמדיטציה הקול הזה מתגבר ומתעצם (כי הרי גם למדיטציה אני מגיע עם מטרות וציפיות), ואז אם אני מצליח לשחרר את הציפייה ורק מתבונן על מה שקורה בי בסקרנות בריאה, רק אז הקול הזה לאט לאט נרגע ושקט חוזר לחיים שלי.
רוגע של מישהו שעושה משהו בפעם הראשונה ולא מודע להשלכות הצפויות, התבשיל הראשון שהכנתי, הילדה הראשונה שגידלתי, ההרצאה הראשונה שהרצאתי, היום הראשון בעבודה הראשונה, הטיול הראשון לחו״ל, מערכת היחסים הראשונה. כמה כיף היה במקום של חוסר מודעות. אין שכל, אין דאגות, ignorance is a bliss. ההפתעה שבגילוי.
במסע ההתפתחות התודעתית שלי קיבלתי המון כלים והשתמשתי בהם בעיקר על עצמי. האתגר הכי גדול שלי במסע הזה הוא להשתמש בכלים האלה מתוך סקרנות ולא מתוך ציפיה, בעיקר כשמדובר במערכת יחסים. כשאני מכניס כלי לתוך מערכת היחסים ואיתו נכנסת לתוך מערכת היחסים ציפיה והלך רוח של ״איך מתקנים פה״, זה משיג את ההיפך. כמו זיהום קטנטן שנכנס למרחב המשותף. משהו כמעט לא מורגש בהתנהגות ובתחושה. קטן קטן אבל עם אפקט עצום, כמו גרגיר קטן של חול בעין שיוצר גירוי בלתי נסבל.