מסתבר שעכשיו אנחנו בין המצרים, בין צום אחד לצום אחר
יש הרבה אנשים שבאופן אינטואיבי מרגישים משהו בפנים זה יכול להיות ממש תחושה פיזית מכווצת או אולי ירידה במצב הרוח, עצב, דכאון
ובתוך הימים האלה של אבל והתכנסות פנימה יכולים לעלות כאב, פחד וקושי מחשבות קשות והרבה ביקורת עצמית
והנטייה האוטומטית שלי היא לברוח מהקושי והכאב, לברוח אל המסכים, לברוח אל פחמימות ריקות, לברוח אל שעות נוספות בעבודה ועוד כל מיני התמכרויות
כי הפחד והכאב שואבים פנימה למקום חשוך. לימדו אותי מגיל צעיר תמיד לחפש את האור, לפחד מהחושך, לנסות להתעודד, להרים את עצמי בכל מצב
השפה העברית (ולא רק) משתמשת במלה חושך כדי לסמל רוע, קושי, פחד, אלימות ובורות?
אבל…
יש בחושך משהו עוטף, מכיל וחומל. הכאב והאבל מייצרים עוד מקום בלב כדי להכיל את השמחה והשפע, ההתכנסות פנימה מאפשרת לשים עוד תשומת לב למה שקורה בחוץ
החושך הוא חשוב. הכל מתחיל בחושך. הכל.
אפילו תחילת העולם: וזה לא ממש משנה אם מאמינים בתיאורית המפץ הגדול, או שדווקא בראשית ברא, כי חושך על פי תהום…
אפילו תחילת החיים: העובר גדל תשעה חודשים בעלטה. יש זרעים שהחשיפה לאור דווקא מעכבת את הנביטה שלהם והם זקוקים לחשיכה שיש מתחת לאדמה.
אפילו סתם התחלות: הטקסטים הכי טובים שלי נכתבו באמצע הלילה ולרוב הם ישבו במגירה החשוכה כמה שבועות לפני שהסכמתי לפרסם אותם. כשהתחלתי לרקוד זה היה בסטודיו די חשוך, לקח לי המון זמן להסכים לרקוד באור היום.
לא חייבים להתחיל הכל בחושך אבל גם לא כדאי לברוח ממנו. גם לחושך יש כאן מקום ורק דרכו אפשר לצאת אל האור?