בימים האחרונים אני מרגיש כיווץ וצורך להסתגר ולהתנתק. הגוף כואב בכל מיני מקומות וגם המוזות שותקות ונותנות לגשם לשטוף בשקט. אני מקבל את הכאב הזה באהבה ובסבלנות. אני יודע שהכל בר חלוף ואין טעם להיאחז בקושי וגם לא בשמחה כשהיא נוכחת.
יחד עם זאת אני מאמין שמידי פעם מותר להתנחם בעזרת השיטות הכי נדושות. הסופגניות המתוקות הגיעו בזמן אבל זהירות לא להגזים איתן. בעצם אולי עדיף איזה ספל תה חם והתרפקות אל העבר. אז חיטטתי במגירה. זו שבה אני שומר את כל מה שעדיין לא פרסמתי. מצאתי קטע שכתבתי בתקופה יותר חמה ולא פחות סוערת שעוזר לי לחזור ולהתחבר.
אחרי הרבה שנים של בדידות הסכמתי לפתוח את הלב, הסכמתי להרגיש. הסכמתי להיות במבוכה גדולה. הסכמתי להיות קשוב ללב ולגוף ולתת להם להנחות אותי בדרכי. הסכמתי גם לקנא, להזדקק, לכעוס, לבכות בכי של צער וגם בכי של שמחה. הסכמתי להיפגע עד עמקי נשמתי וזה כואב מאוד. אבל שום כאב לא דומה לכאב העמוק באמת של חוסר תחושה וניתוק והכאב הזה הוביל אותי לעשות משהו שטרף את כל הקלפים והפיל אותי למקום נמוך מאוד. עכשיו קצת קשה לי לקום. קשה לי לקבל את עצמי. אני בתוך כאב גדול של אשמה וחרטה גדולה ואני מסכים להרגיש את הכאב הזה. אני לא אסכים לנתק את עצמי מהתחושה! אני לא אסכים לסגור שוב את הלב. לא עוד!
מאז כבר הצלחתי לקום והנה אני עדיין כאן, קצת מנותק וקצת מחובר ותמיד בתנועה ובאהבה.