הבוקר קמתי למטבח מלוכלך ודי הפוך. התחלתי לסדר את הכלים המלוכלכים במדיח. כיוון שהכלים עמדו בכיור כל הלילה, חלק מהלכלוך שנדבק אליהם התייבש והתקשה. טרחתי לנגב את הליכלוך הקשה. ידעתי שבדרך כלל המדיח לא מצליח להסיר לכלוך שהתייבש.
המדיח שלנו חדש. קנינו אותו לא מזמן אחרי שהמדיח הקודם סיים את תפקידו ועבר למימד אחר. מאז שהמדיח החדש הגיע אני מקפיד לנקות את הלכלוך הקשה לפני שאני מכניס את הכלים הרבה יותר ממה שהקפדתי עם המדיח הקודם.
יש משהו בחדש הזה שרוצה שישמרו עליו יותר בהקפדה. יש איזה קול שאומר: ״חבל לסתום את הצנרת החדשה והמבהיקה של המדיח עם לכלוכים מיותרים״. עם המדיח הישן פחות הקפדתי.
עם נעליים חדשות אני לא אלך בבוץ בשבועות הראשונים, חבל ללכלך. אחרי שמנקים את הבית אני מבקש מהילדים ללכת על קצות האצבעות, לזוז ממש לאט, ללעוס בפה סגור ולנשום פחות כדי שחס וחלילה חדוות הנעורים המתפרצת תפר משהו מהתחושה של הסדר והנקיון (זה לא קורה במציאות, אבל נחמד לחלום מידי פעם).
ומה עם הגוף שלי. כשאני מתמיד בתנועה, מתיחות ותרגילי כוח אז יש בי תחושה רעננה וצעירה. זה מעודד אותי להקפיד גם על שעות שינה, תזונה בריאה והפחתה של סטרס.
אבל מה קורה כשהמדיח מתיישן, הנעליים מתבלות, הבית מלוכלך וגם הגוף (מה לעשות) קצת מזדקן. אז בסופו של דבר מחליפים את המדיח ואת הנעליים, וגם את הבית אפשר לנקות.
והגוף הוא איתי עד הסוף ולא בא לי לחכות לגלגול הבא. אז במקום לחכות אני מדמיין שהוא כבר כאן. אני מדמיין שהוא ׳כמו חדש׳, ואז אני מתייחס אליו יותר יפה, עם סקרנות אבל בלי ציפייה (זה החלק היותר מאתגר). והגוף שלי הוא סלחן, הוא לא שומר טינה, הוא מוקיר תודה על כל דבר שמיטיב עימו. הוא מתחזק ומתגמש. הוא מתחשל דווקא כשכואב.