לפני שבועיים כששאלתי את נדב איזה עוגה הוא רוצה ליום ההולדת הוא ענה: ״אני רוצה עוגה עם דרקון שיוצאת לו אש מהפה״. נשמע כמו רעיון פשוט מקסים, נכון? אמנם כזה שדורש הדמנה ישירה מקארין גורן… רעיון של ילד שלא ויתר עדיין על החלומות. הבנתי שקיבלתי על עצמי אחריות על עוגה אחת עם דרקון יורק אש אחד. בלעתי רוק, הדחקתי קצת והמשכתי בעיסוקי.
ככל שהיום הגדול התקרב, סף החששות שלי עלה. ברור שאפשר לשלם למישהו אחר שיטפל בזה, לא חכמה. מאוד רציתי שזה יבוא ממני, אבל כל דף בתוצאת החיפוש של “איך לעצב עוגה בצורת דרקון״ רק הגביר את החששות. היו שם דרקונים מרשימים ביותר שלקחו לפחות 50 דקות של וידאו בקצב מהיר, מה שאומר שלי זה יקח כנראה יותר מ- 50 שעות.
ואז הבנתי שהפחד מנהל אותי ונזכרתי שממש לפני כמה ימים בערב די נדיר שבו טלי ואני הצלחנו להחליף כמה מלים מבלי שיפריעו לנו, נושא השיחה היה התמודדות עם חרדות ושיתפנו אחד את השנייה בכמה רעיונות שכל אחד הכיר מהמקורות שלו.
בספר ״כשהדברים מתפרקים״ של פמה צ׳ודרון יש קטע נחמד: מסופר על שלושה סינים שהולכים להם בדרכם כשלפתע הם מבחינים בכלב שמירה מפחיד וגדול שנובח לעברם. הכלב קשור ברצועה אבל אחרי כמה צעדים הרצועה נקרעת והכלב מתחיל לרוץ לקראתם. שניים מתוך השלושה קופאים במקומם מרוב פחד, השלישי מתחיל לרוץ ישר אל לועו הפתוחה של הכלב. הכלב רואה אדם רץ לעברו, נבהל ובורח משם.
קיבלתי החלטה להפסיק לקפוא במקום ולהתחיל לרוץ אל הכלב. עברתי עם נדב על כמה אפשרויות של דרקונים, הוא בחר דרקון מפחיד במיוחד, אפילו יותר מהכלב.
באותו לילה ביליתי הרבה שעות במטבח. ערבבתי בצק סוכר עם צבעי מאכל, לשתי, כדררתי, מעכתי, הדבקתי. קצת נהניתי וגם קצת סבלתי. ב- 2:30 הכלב ברח והתקבלה תוצאה מניחה את הדעת. בבוקר נדב ראה את הדרקון והיה מאוד מרוצה.
נכון שנדב לא לקח חלק ביצירה. הוא גם לא ממש ביקש להשתתף ואני לא ממש רציתי (זה היה ממש מסבך את העניינים). נכון שכמות הרעלים שממנו מורכב הדרקון מפחידה אפילו יותר מהדרקון עצמו. נכון שאולי קצת נסחפתי בלנסות לרצות את נדב.
אבל בסופו של דבר הצלחתי להתמודד עם הפחד, הפחד לאכזב את נדב, הפחד לאכזב את עצמי. ונדב… הוא מאוד נהנה ביום ההולדת ולדעתי הדרקון כבר לא היה כל כך חשוב עבורו. ובזכות זה למדתי עוד שיעור חשוב, לקחת את הדברים יותר בקלות.