יש בי כעס שמבעבע מבפנים. זה מתחיל ככה בקטנה, בדברים היומיומיים. מישהו צפר לי בכביש, האפרסקים שקניתי אצל הירקן נראו ממש טוב מבחוץ, אבל בפנים סיפור אחר ועוד כל מיני עניינים שלא תמיד מדויקים לי. וזה מצטבר שם ומכווץ כל מיני שרירים, בעיקר שרירים טבעתיים (מעניין למה דווקא).
ואז כמובן יש גם דברים הרבה יותר עקרוניים, דברים שעליהם ממש שווה להתעצבן. דברים שנוגעים בעצם לכולם. כי הרי זה הבית של כולנו, זו המדינה שלנו, ולא ניתן שככה יקלקלו לנו אותה. ובטח שלא ניתן שייכנסו אלינו הביתה ככה סתם, בלי צו. על זה כבר ממש כדאי להפגין הרבה מאד זעם.
אבל אני… אני לא אחד שמתלהם. ואני מרגיש שהכעס הזה שכלוא שם כל כך הרבה זמן מתחיל לכרסם. ואז אני מתחיל לכעוס עוד יותר, על זה שלא הוצאתי אותו בזמן ושנתתי לו ככה לאכול אותי מבפנים. בגלל שדכאתי אותו ולא פרקתי אותו החוצה, הכעס הזה הופך בעצמו לדכאון.
ואז הכל נראה אפור ומיותר ומשעמם. ואין לי חשק לכלום, ולא בא לי לצאת מהמיטה. שכחתי להתגלח ואני כבר לא זוכר איזה יום היום. ופתאום אני קולט שגם דברים שממש עצבנו אותי קודם כבר לא מזיזים לי יותר, כבר התרגלתי אליהם, הם כבר הופכים להיות חלק ממני ואני אפאטי למה שקורה במדינה. אני אדיש למה שקורה בשכונה, ואני בכלל לא יודע מה קורה כאן מתחת לאף שלי ובתוך הבית שלי.
אז למה לי בעצם לשמור את כל הכעס הזה בבטן? למה לי לתת לו לחרב לי ככה את החיים? אולי אני פשוט אוציא אותו החוצה ואשתחרר ממנו אחת ולתמיד? אולי אני אסע לבלפור ואחר כך אכתוב על זה משהו פרובוקטיבי? בעצם למה לחכות? אפשר בלייב לעלות, ולצלם מצבים לא פוטוגניים בעליל, בשביל שעיניכם יוכלו לראות, להשתומם, להזדעזע, לשתף בכמויות. והפוסט שלי יציף את כל הרשתות, ממש ויראלי, ממש כמו…
אבל אני… אני לא אחד שמפיץ מגיפות. אני בסך הכל אדם די פשוט וצייתן. לא מחפש לחרחר מלחמות. יש לי את הפינה הקטנה שלי שאותה אני מטפח ועליה אני שומר, לא צריך הרבה יותר. אבל הכעס, הכעס חודר. הוא מגיח מכל פינה ומכל עבר. מעכיר כל שיחה רגילה בין לקוח חסר סבלנות לקופאית עייפה. מעמיס את עצמו על כל הקירות, בכל הרשתות שקוראות לעצמן ״חברתיות״. ואני בחברה כזו לא ממש רוצה להיות.
אולי אפשר לטפח את הרשת? בדיוק כמו את הגינה הפרטית שלי? אולי גם כאן אפשר לנקש עשבים שוטים? אולי גם כאן אפשר לשתול זרעים של שלום ותקווה, להשקות אותם בהמון אהבה? לדשן 💩 בקריצה ובכמה בדיחות טובות. פחות להתלונן. יותר לחייך. פשוט להיות.