לפני שנה עברתי שבוע מורט עצבים שבסופו מצאתי את עצמי מחוץ למעגל התעסוקה לראשונה מזה 20 שנה ולמעשה מאז ומעולם. הייתי שבור ומעורער וממש חרדתי לגורלי הכלכלי. התביישתי שפיטרו אותי והיה לי מאוד מביך לשתף חברים ומכרים במצבי.
לאורך הקריירה שלי עבדתי תמיד כשכיר בכל מיני מקומות ורוב הזמן הפרנסה הייתה מאוד יציבה ומסודרת. המשכורת תמיד נכנסה בזמן, מידי פעם היו העלאות שכר, פה ושם איזה משבר כלכלי שאיכשהו לא השפיע ולא נגע.
בשנים האחרונות הרגשתי פחות מחובר לעשייה אבל מעולם לא עלה בדעתי לעצור את האנרציה של החיים במסלול המהיר ויוקר המחייה הגבוה. פחדתי לצאת מאיזור הנוחות שלי אבל השחיקה התחילה לתת את אותותיה, המוטיבציה ירדה ואיתה כמובן גם התפוקה ופתאום איזור הנוחות הרגיש קצת פחות נוח.
ואז הגיעה הבעיטה, הפיטורין, ומצאתי את עצמי הרחק מאיזור הנוחות שלי. בחודשים הראשונים עדיין חשבתי והתנהלתי בראש של עובד שכיר, מצאתי מקום מעניין ומאתגר והצטרפתי כשותף ולאחר מכן כ״פרילנסר״ שעובד עבור לקוח אחד בלבד. חזרתי לדפוס הקבוע של השכיר שמתמקד רק בכובע אחד, במה שאני הכי טוב בו. לא הקדשתי מחשבה על כל הכובעים האחרים של העצמאי: שיווק, תכנון פיננסי, חשבונאות וכדומה.
אחרי כמה חודשים הפרוייקט נגמר ופתאום מצאתי את עצמי במקום מוכר, שוב בלי עבודה, אבל הפעם כעצמאי בלי לקוחות ולא כמובטל שמקבל דמי אבטלה וחותם בלשכת התעסוקה. וגם הפעם קמתי ופעלתי, התייעצתי, נעזרתי, למדתי, שיווקתי ולאחרונה העשייה הזו מתחילה לשאת פרי והעסק שוב חי ופועם.
האתגר הכלכלי כעת הוא גדול מאי-פעם, אי-הודאות נוכחת, אשליית היציבות נעלמה כלא הייתה. זה מרגיש מוזר, קשוח, מסנוור, כואב ומשחרר. קצת כמו לצאת מהמטריקס. בכל יום אני מגלה גילויים חדשים, חלקם משמחים מאוד וחלקם כואבים ומתסכלים. לפעמים הפחד גובר וגורם לי לרצות להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני כבר יודע שזה לא אפשרי. היציאה לחירות היא דרך חד-סיטרית.
היום אני כבר מבין שחירות תעסוקתית לא קשורה למעמד של שכיר או עצמאי, לא קשורה לפרוייקט כזה או אחר וגם לא קשורה לבוס או לצוות. חירות תעסוקתית מגיעה מבפנים ומתבטאת בצורה של נוכחות. כשאני מחובר לעשייה שלי זה עוזר לי להיות בנוכחות. כשאני בכימיה טובה עם האנשים שאיתם אני עובד זה מאוד עוזר לי להיות בנוכחות. כשאני עובד עם אנשים שמבינים את הערך שיש לי לתת זה עוזר להיות בנוכחות.
אבל גם כשאף אחד מהנ״ל אינו מתקיים עדיין אפשר להיות בנוכחות ולפעול בתוך המצב. הבנתי שכדי לדעת מה מדוייק עבורי ומה לא אני חייב קודם לנסות. לנסות ולטעות ושוב לנסות בלי פחד ובלי חרטה. כבר נשארתי בעבר באותו תפקיד יותר מ-8 שנים כי הפחד משינוי שיתק אותי. היום אני נמצא כל הזמן בתנועה, לעיתים התנועה היא פנימית, שינוי נקודת המבט עשויה לחולל פלאים, אבל לפעמים נדרשת פעולה חיצונית.
כשאני מבין שמה שאני עושה פשוט לא עובד וצריך לשנות זה דורש פעולה ותגובה. להתמרמר זה הכי קל אבל ממש לא יעיל ודי הרסני לאורך זמן. אני לוקח אחריות על המציאות שלי ובורא אותה כל יום מחדש. אני משתדל להתמקד רק במה שאני יכול להשפיע עליו ולומד לשחרר את מה שלא ניתן לשליטה.
גיליתי שחיבור לעשייה מאוד משמעותי עבורי כשנתקלתי במשל הבא: שני אנשים מגלגלים סלעים גדולים במעלה ההר. שואלים את הראשון מה הוא עושה, הוא עונה במבט עייף ״אני מגלגל סלעים כבדים״. שואלים את השני את אותה שאלה והוא עונה עם ברק בעיניים והתרגשות רבה: ״אני בונה את בית המקדש״.
כבר יצא לי לבנות את בית המקדש (או לפחות את ה- iPhone הבא), אבל במקום להתרגש מהתרומה הצנועה שלי, התמקדתי בסלעים הכבדים והמתסכלים ודי מהר התייאשתי וויתרתי. יכולתי לשנות את נקודת המבט אבל הייתי שבוי בתוך תבנית מחשבתית, במקום זה החלטתי לפעול חיצונית ועזבתי למקום אחר וגם שם הגעתי לאותו מצב.
כשהדפוס הזה חזר על עצמו בפעם השנייה הבנתי שאין טעם לחזור על הטעות בשלישית. כפרילנסר זה אחד המדדים הכי משמעותיים עבורי בהחלטה על הפרויקט הבא. אני יודע שהברק הזה בעיניים זה המרכיב הסודי, זו הסיבה לקום בבוקר וזה מה שמושך אנשים לעבוד איתי.