אני מלווה את נדב לכתה ומרגיש את החשש והבלבול. ונדב מתחיל לשאול שאלות:
- מתי ההפסקה?
- מה עושים בהפסקה?
- איפה שמים את התיק?
ועוד שאלות רבות וחשובות.
ואני מביט לנדב בעיניים ומשתדל לענות לאט ובסבלנות, מוודא שהכל ברור. אני רואה בעיניים של נדב שיש לו עוד המון שאלות, שהוא לא מבין, שהוא חושש מהלא מוכר. אני מנסה עוד כיוון: ״אם יש לך שאלה, פשוט תשאל את המורה או חבר״. אני יודע שנדב לא תמיד שואל. לפעמים הוא פשוט מתבייש. לפעמים הוא לא יודע איך לשאול. לפעמים יש רעש וקשה לשמוע אותו, ולפעמים פשוט לא רואים אותו בין עוד 20 או 30 ילדים נוספים.
אני יודע את כל זה ופשוט אין לי תשובה.
…אז אני מחבק את נדב חזק חזק. ואני מתפלל שהחיבוק הזה יתן לנדב כח. שיהיה לך הכח להמשיך ולשאול. שיהיה לך הכח לבקש עזרה. שיהיה לך הכח להמשיך למרות הפחד. שתרגיש רצוי ואהוב. שתרגיש שרואים אותך ומקשיבים לך. ואולי, בעוד 20 או 30 שנה תבין גם אתה שלפעמים פשוט אין תשובה, רק חיבוק.