שמתי לב שמאוד קשה לי כשמתעלמים ממני. אנשים שמדברים איתי ולא מקשיבים ומעמידים פנים שלא שמעו אותי, רק כדי שקולם ישמע. אנשים שמעמידים פנים שלא ראו אותי, רק כדי שיראו אותם. אנשים שנדחפים וחיים על חשבונם של אחרים, שרואים ושומעים רק את עצמם. זה היה לי כואב ועצוב ובודד להיות במקום הזה.
ואז שמתי לב! שמתי לב שאני ממש כמותם. גם אני לא רואה את עצמי, לא קשוב לעצמי ואפילו לא אוהב את עצמי, ואם אני לא נותן לעצמי את היחס הזה, אז איך אני מצפה שאחרים יתנו לי אותו?
אז החלטתי להתרכז רק בעצמי ולתת לעצמי את כל מה שאני צריך, ושכל השאר יתפוצצו. בהתחלה זה היה ממש נעים ומחזק. סופסוף מישהו שדואג לי ואכפת לו ממני. ואז גם אחרים הצטרפו וזה כבר היה ממש חגיגה. אנשים ראו אותי והקשיבו למה שיש לי לומר, ואפילו אהבו אותי ככה, כמו שאני בלי שאני אתן להם בתמורה דבר. ושום דבר לא היה חשוב בעולם הזה חוץ ממני, וזה כל מה שהעסיק אותי כל הזמן, רק אני ואני ואני…
וזה התחיל קצת לשעמם והרגיש די בודד, כי למרות שכולם היו שם בשבילי, הם לא היו שם בשביל עצמם. וזה בכלל לא היה שונה מהמקום ההוא הכואב והעצוב. ושוב ושוב.