השנה ארחנו בביתנו את סדר הפסח. עוד לפני הסדר עצמו היו ההכנות: הנקיונות, הבישולים, הבגדים החגיגיים, המפגש עם בני המשפחה. ההתרגשות.
הסדר עצמו היה מאוד שונה מהסדר שאני זוכר מילדותי. הקראנו נוסח מודרני ונחמד של ההגדה שטלי מצאה ברשת. האוכל היה שונה מאוד מהבישולים של סבתא וסבא, השירים התנגנו בצורה מאוד שונה מזכרון הילדות שלי והילדים שלנו כטבעם פרקו כל עול ומאוד בשונה מההתנהגות שלנו כילדים מלאי יראת כבוד להוריהם אז בשנות ה- 80 העליזות.
אבל ההתרגשות בליבי הייתה שם כמו שהייתה בפעם הראשונה כששרתי את הקושיות בגיל 7. וזה הזכיר לי קטע מאוד מיוחד שנתקלתי בו לא מזמן ואני רוצה לשתף אותו כאן:
למרות שהדרכים הן שונות, המטרה היא אחת. האם אינכם רואים שישנן דרכים רבות המובילות אל הכעבה? אחדים מגיעים אליה דרך ביזנטיון, אחרים דרך סוריה, אחרים דרך פרס או סין, אחרים מגיעים דרך הים מחופי הודו ותימן. הדרכים הן שונות, בעוד המטרה אחת היא. לבבותיהם של כולם מופנים אל עבר הכעבה, והם מאוחדים בכמיהתם ובאהבתם אליה. שם אין כל הפרדה. אהבה זו אינה אמונה וגם לא חוסר אמונה, כיוון שאין לה כל קשר עם הדרכים השונות. כאשר האנשים מגיעים למקום זה, כל הריבים, הוויכוחים וההבדלים שבין הדרכים נעלמים. אלו שעלו לרגל ואמרו זה לזה: ׳סטית מהדרך, הנך כופר׳, שוכחים מהעימות ביניהם ברגע שהם מגיעים לכעבה. זאת כיוון שהם מבינים שהעימותים היו ביחס לדרכים השונות, בעוד היעד של כולם היה אחד.
מתוך: ״ריקוד האהבה לאלוהים״, ג׳לאל א-דין רומי.
הדרכים הן שונות. ההורים שלנו וההורים שאנו היום. הדרכים הן שונות. ימניים, שמאלניים, מרכז וקיצון. הדרכים הן שונות. סטרייטים, הומואים, לסביות, טרנס ובי. הדרכים הן שונות. מאה שערים, פרדס חנה כרכור. הדרכים הן שונות אבל הלב הוא אחד.
חג שמח.