אולי אנחנו כולנו נשמות אבודות. גם אני. כי הרי נשמה אבודה תמיד נמצאת בחיפוש. וגם אני. נשמה אבודה מחפשת הדרכה או משמעות. ואני במסע חיפושים ארוך. איפה לא חיפשתי ואפילו חשבתי שכבר מצאתי.
בהתחלה מצאתי את זה במשפחה וזה היה נפלא למשך שנים רבות. להיות בזוגיות נעימה ואחר כך להיות אבא ולגדל ילדים. יש בזה המון אתגר וסיפוק ודי ברור שבשביל זה הגעתי לכאן. המשפחה הולכת איתי תמיד לאן שלא אלך, גם כשאנחנו ביחד וגם בנפרד. המשפחה היא חשובה וקרובה, אבל כל אחד הוא נשמה יקרה ונפלאה שיש לה את המסע שלה עצמה. ומוטב לי לשחרר אחיזה, בעיקר מדבר כל כך קרוב ויקר.
ומה לגבי העבודה, אולי זה הייעוד שלי? זו השליחות שלי כאן על פני האדמה. אז התמסרתי אליו, לייעוד. ואפילו הובלתי דבר כזה או אחר, לימדתי את התשוקה שלי, הקשיבו לי וביקשו עוד. אולי הם חיפשו ומצאו בי את הדרך ואת התשובה. אבל אני בעצמי עוד מחפש ויש לי עוד המון שאלות. וכבר הייתי פעם או פעמיים במקום ההוא בלי עבודה ובלי ייעוד, מקום מבלבל ומאתגר מאוד, מקום שקל לברוח ממנו.
אבל למה בעצם? האם בעולם שבו אין לי דבר, לא משפחה, לא עבודה, לא ייעוד וגם לא חברים, האם זהו עולם ריק שלא שווה לחיות בו? או שאולי זהו מקום מלא באפשרות. מקום לסקרנות. מקום לחקירה. מקום להתבוננות.
כשאני מתבונן בילדים שלי, הם לא מחפשים את הייעוד שלהם, אין להם מחוייבות על הכתפיים, זה לא מעניין אותם להתחייב לדבר והם עושים בעיקר את מה שמתחשק להם לעשות באותו רגע.
והם קלילים כנוצה. והנוצה היא מרחפת לה ברוח ואינה מחפשת דבר ולא צריכה להגיע לשום מקום. אולי אנחנו נוצות שעפות ברוח. אולי, הנשמות שאנחנו, פשוט שכחנו את מה שהם הילדים עוד זוכרים.