הבוקר הגעתי אל תחנת הרכבת. חיפשתי חנייה וגיליתי שאין. לא רציתי לפספס את הרכבת שאמורה להגיע בעוד מספר דקות. ניסיתי לצאת מהחניון כמה שיותר מהר כדי למצוא חניה במקום מרוחק. ניסיתי לכופף קצת את הכללים ולצאת מהחניון בדרך שהיא אסורה על פי חוק, אלא שאז הגיחה מכונית וחסמה את דרכי.
פתחתי חלון וביקשתי, תחליה בצורה מנומסת, מהנהגת הנחמדה לאפשר לי לצאת. הנהגת לא ממש הבינה מה ניסיתי לעשות (זה היה באמת קצת הזוי) אבל אני הייתי כולי בלחץ נוראי. לא רציתי לפספס את הרכבת ולאחר לפגישה חשובה. היה לי ממש חשוב להגיע בזמן וראיתי שאני לא מצליח להעביר את המסר.
כעסתי מאוד שלא מבינים אותי, הייתי בתסכול על זה שנגמרה החניה והייתי בסטרס גדול על זה שאני הולך לאחר. מאוד לאחר. הבנתי שאין ברירה ושאני צריך פשוט לוותר על התמרון המתוחכם, לעשות פרסה ולצאת מהחניון על פי חוק, אבל משהו מבפנים סירב להיכנע ואז עשיתי משהו שאני ממש מתבייש בו: עשיתי לנהגת סימן עם היד (אתם יודעים, זה עם האצבע האמצעית).
יצאתי מהחניון, מצאתי חניה רחוקה יותר, רצתי לתחנה וממש ברגע האחרון הספקתי לתפוס את הרכבת ולהמשיך את היום שלי בלי העיכוב שכל כך חששתי ממנו. לאורך כל היום הרגשתי סוג של מתח בצוואר. משהו שהתחיל כחוסר נוחות והלך והחמיר והפך למכאיב ומגביל את התנועה. בהתחלה עוד טיפלתי בזה עם עיסויים, נשימות, הרפיות, מתיחות.
כשראיתי שזה לא ממש עוזר הבנתי שיש פה משהו עמוק יותר. עצמתי עיניים, לקחתי כמה נשימות, ואז חזרה אלי הסיטואציה ההיא מהבוקר בחניון. הבנתי שאולי הנהגת כבר הספיקה לשכוח, אבל אני עדיין סוחב איתי את הקושי. הבנתי שאני כועס על עצמי, ושלא סלחתי לעצמי ושקצת נתקעתי המעשה שעשיתי.
אני כמובן לא חושב שמה שעשיתי היה מוצדק וראוי, אני חושב שעשיתי טעות, כעסתי והוצאתי את הכעס שלי בדרך שאינה ראויה בעיני. הרי יכולתי לבחור בהמון דרכים אחרות לשחרר כעס. יכולתי אפילו לעצור לרגע, לצאת מהרכב ולבקש ממנה סליחה. יכולתי גם להחליט שזה בסדר לאחר לפגישה, לוותר על הלחץ ולהימנע מהמצב המסובך ולהמשיך הלאה בחיי. ניסיתי לדמיין את כל האפשרויות החלופיות האלה מתוך תקווה שזה מה שישחרר את המתח בצוואר, אבל זה לא עבד.
הבנתי שכל עוד אני לא אסלח לעצמי הגוף שלי ימשיך לאותת לי בעזרת כאב. והרי אם אני לא מסוגל לסלוח לעצמי איך אצליח לסלוח לאדם אחר? החלטתי להסכים עם הכישלון. החלטתי להסכים עם העובדה שפגעתי באדם אחר. הבנתי שמותר לי לטעות לפעמים. הבנתי שמטעויות אפשר לגדול ולצמוח ושאולי כדאי לנצל את ההזדמנות הזו שניתנה לי ולהתבגר רגשית.
ולנהגת הנחמדה מהחניון ברכבת בנימינה היום בבוקר, אם במקרה את קוראת את זה, רציתי לבקש את סליחתך.