אני חי בתרבות של פרסים, גביעים, מדליות, תעודות הצטיינות ותעודות הוקרה. כבר התרגלתי לשמוע את מילות השבח שנאמרות ברוב טקס ומיועדות לאנשים ששברו שיאים, אנשים שנאבקו במאבקים בלתי אפשריים ונצחו, אנשים שעשו את הבלתי יאמן, אנשים שהצטיינו במילוי תפקידם באופן יוצא מן הכלל. אנשים שעשו מעל ומעבר וכנגד כל הסיכויים.
הרשת עמוסה בפוסטים מרגשים על מעשי חמלה יוצאי דופן, עזרה לזולת, תרומה משמעותית לחברה ולסביבה. הכל מאוד חשוב, מרגש ונפלא כן ירבו. לעיתים קרובות אני שולח תגובות של שמחה וחיזוק לנוכח הסיפורים החיוביים והמעודדים הללו. זה נראה ונשמע כל כך טוב ומעורר. מאוד קל להיסחף ולהתמכר לכל ההתרגשות הוירטואלית הזו.
לצד כל הלונה-פארק הרגשי הזה יש את החיים הפשוטים.
את הבישולים והארוחות, את הנקיונות, שטיפת הכלים, קיפולי הכביסה, תשלום חשבונות, קניות בסופר, סיפור לפני השינה, תור לרופא שיניים, לארח חברים של הילדים, להסיע, להחזיר, לטפל בכלבים ובחתולים ובגינה וברכב. להחליף נורה שנשרפה, להחליף בלון גז ומצעים במיטה ועוד ועוד…
איזה שעמום, כמה אפרוריות, חוסר טעם, צבע ורגש. פרווה. אין לזה שום תחרות אל מול ההישגים הבלתי נתפשים שמתגלים לי מידי ערב בכל הערוצים. מי בכלל רוצה להתעסק במטלות הכל כך שוליות וסתמיות כשיש דברים הרבה יותר משמעותיים שמחכים רק לי שם בחוץ? כל כך הרבה נזקקים, אוולות שדורשות תיקון. והרי אני מוכרח לקרוא את הכל בשקיקה, לקרוא וגם להגיב, כי אני חייב לקחת חלק ולתרום את חלקי.
אין שום דרך להשוות, הרי הכל כל כך חשוב, ולכל אחד יש את סדר העדיפויות שלו. כל אחד נמצא גם במצב אישי שונה. אחד יכול לתת את כל הזמן הפנוי שלו לטובת מאבקים חברתיים. ואחר יכול לתרום מליוני שקלים לשיקום הנהרות המזוהמים. ומה איתי? מה היא התרומה שלי? מתי יכתבו גם עלי? האם יזכרו את פועלי?
והרי אני סתם איש משפחה פשוט שרק מחליף מנורה שרופה פעם בתקופה. על זה לא יכתבו כתבה. זה משעמם נורא. על כל הדברים הפשוטים האלה (לכעורה) לא מקבלים פרסים ותעודות הוקרה, גם לא מופיעים בכותרות ולא הופכים לסיפור ויראלי. אם לא קיבלתי כותרת זה אוטומטית אומר שלא שווה לי להתאמץ בשביל זה? אם זה לא מופיע בכל הרשתות זה בכלל קרה?
הדברים הפשוטים האלה, היומיומיים והשקטים, משמעותיים וראויים בעיני לפחות כמו כל אקט הירואי עצום מימדים ומרשים ככל שיהיה שעושה כותרות והדים. כי את המשמעות אנחנו לא מחפשים, את המשמעות אנחנו יוצרים. אני בוחר להוקיר תודה, ככה סתם ובלי סיבה מיוחדת ,לכל המעשים האלה הרגילים, היומיומיים והפשוטים. לכל נורה שרופה, בלון גז ריק, חשבון חשמל וצלחת מלוכלכת. אני יוצק לכל פעולה שאני עושה משמעות והתכוונות.
תודה לזוגתי היקרה שחולקת איתי את החיים הפשוטים האלה באהבה ובמסירות. בלי טקסים מרשימים, בלי מלים גבוהות, בלי אדרנלין של התרגשות.
תודה.