הטיול

חזרתי מטיול משפחתי בצפון איטליה. אני יכול לספר על נופים עוצרי נשימה, על טבע עוצמתי, על אוכל איכותי ועל האנשים שיודעים לחיות בסטייל. אבל החלטתי להשאיר לכם לחוות את איטליה בעצמכם ובמקום זאת לספר רק על עצמי (כי הרי עולמי צר כעולם נמלה).

גם הפעם למדתי משהו משמעותי במהלך השהיה בחו״ל. לדחוס תוכניה של מסלולי טבע, שיטוטי כפרים, פארק שעשועים, שחייה באגמים, מחקר אנטרופולוגי ושופינג (מי אמר דקאתלון ולא קיבל?) לתוך 11 ימים זה קצת כמו לנסות לאכול גביע גלידה שגדול עלי בכמה מידות בחום של הקיץ האיטלקי (שהוא רק קצת יותר נסבל מהחום הישראלי). הזמן פעל נגדי!

השאיפה להספיק הכל התמוססה לנגד עיני כבר ביום הראשון שבו תכננתי עצירה בלא פחות מ 4 כפרים ציוריים שונים, כשבפועל עצרנו בקניון עצום וקנינו לא פחות מ 2 זוגות נעליים, צעצועים, מתנות וגם כרטיסי סים חיוניים ביותר. הגלידה המטפטפת רק הגבירה את הנחישות שלי לעמוד במשימה. הנחתי שהכל ישתנה ממש בקרוב ותוך כמה ימים הקבוצה תכנס לעניינים ותתפוס קצת קצב.

הכוונות של כולם היו ממש טובות אבל למציאות היו תוכניות אחרות. בפועל לא כל כך פשוט להיות תייר מתחיל ויש הרבה מכשולים שצריך להתגבר עליהם. צריך לדעת לנווט במרחב לא מוכר (אפילו בעידן של וייז), להתמודד עם שילוט מבלבל, להתגבר על פערים של שפה ותרבות ושעות פתיחה. מובן שבקבוצה גדולה (של תשעה נפשות שותפות למסע) כל פעם יש ילד תורן שמעכב את כל הקבוצה. לא פעם הילד הזה הוא אני.

הפער בין תכנון למציאות היה גדול מידי עבורי וברגע מסוים איבדתי את הסבלנות, כעסתי מאוד ואפילו פגעתי. רציתי להיות קצת לבד, רק אני ואיטליה, בלי שותפים. זה היה קשה ועירער משהו בדינמיקה הקבוצתית. ובזמן שהייתי קצת לבד הבנתי שזה לא שווה את זה. ההתעקשות לדבוק בתוכנית ממש לא שווה את הפגיעה באנשים שיצאו איתי לטיול. לא התנצלתי. לא התפייסתי. אבל שחררתי את המושכות וניסיתי פחות לזרז ויותר לקבל.

הטיפטוף של הגלידה רק הלך והתגבר, וכדור אחד כבר נפל לרצפה ולא נותר אלא להתקדם הלאה עם כל הצער שבדבר. כשמיקה הבינה שלא נוכל להגיע את הפסגה הגבוהה ביותר בדולמיטים היא התאכזבה כמוני, אולי אפילו יותר. ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי ממנה שתעזור לי לתכנן את המשך הטיול. זה עבד נפלא. מיקה הרגישה שהיא מקבלת קצת שליטה, אני הרגשתי שפחות אחריות מוטלת על כתפי והעברנו יום מוצלח מאוד עד ש…

באחד הימים הגענו לדירה ללא מיזוג בשיא החום. הדירה היתה מחניקה מידי לטעמנו ונאלצנו לבטל אותה. הצלחתי למצוא מקום חלופי עוד באותו ערב. המבצע של ה- check-in הזכיר לי פרק מהמירוץ למיליון. אני ומיקה רצים ברחובות רוברטו בשעת לילה מאוחרת כדי למצוא את הכניסה לאכסניה סודית שמיקום הכניסה שלה שמור רק ליודעי דבר. ההרתמות הקבוצתית היתה מעוררת השתהות. הרכבים שקיבלנו היו בעלי 7 מושבים. העברנו את כל הציוד לרכב אחד שבו אני ומיקה טסנו לרוברטו. ברכב השני נכנסו די בקלות 3 מבוגרים ו- 4 ילדים.

הגלידה כבר מכתימה את החולצה שלי אבל אני לגמרי בתוך החוייה בקבלה מלאה, אפילו נהנה. יש מלא חוויות וסיפורים, כבר שכחתי את הדולומיטים. גלידה נמסה זה הכי כיף, בעיקר כשחולקים אותה עם חברים. הסיום היו רגוע יותר. ברגע שירדנו מההרים והגענו למישור טלי חזרה לנשום לרווחה, הצימר היה מרווח ומפנק, אפילו הרכב השכור התרווח לו בחניון.