אנחנו למודי נסיון ובעלי מודעות עצמית גבוהה. ״מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?״. אצל ילדים התשובה היא - כמעט כל יום. הם מגלים את העולם ומתנסים כמעט כל יום במשהו חדש. זה כיף, זה מאתגר והרפתקני, רוח הנעורים. הם גם מאומנים היטב בהתמודדות עם החדש והלא מוכר ומגיעים עם הרבה סקרנות, פתיחות וקבלה.
ואנחנו, המבוגרים, למודי הנסיון ובעלי המודעות שכמותנו, כשמזדמנת חוויה חדשה וראשונית לחיינו אנחנו לרוב נתייג אותה כ״חוסר וודאות זמנית״, ״משבר חולף״ או ״הרפתקנות מיותרת״, בקיצור כמשהו לא מאד רצוי שממש בקרוב נפצח אותו, ניישר אותו ונמצא לו הסבר שיתיישב טוב עם כל מה שאנחנו כבר יודעים. חלק מאיתנו יפנה לעזרת הפסיכולוג, חלק אחר לעזרת הקוראת בקפה. כל אחד והאמונות שלו. ולא ננוח עד שההסבר יגיע, באנו כדי לקבל תשובות
יכול להיות שקצת שכחנו להיות ילדים? יכול להיות ששכחנו איך זה להרגיש תמימים? לדעת איך לא לדעת? אולי במקום לחפש תשובות, עדיף בעצם לחפש את השאלות? אולי הקטע הוא בלשאול את השאלות הנכונות מבלי למהר לתת את התשובה? להתרגש מהשאלה עצמה ומהפוטנציאל שטמון בה?