זו שעה של מבחן, הכאב הולך ומתעצם ומבקש מאיתנו יחס. ומה אנחנו עושים בקשר אליו?
יש הפועלים ממקום של פחד. נמנעים, מצמצמים, מקטינים אוספים אנרגיה, כמו נמלים חרוצות שאוספות זרעים לקראת החורף. ובתוך כך גם הכאב קטן, מאולחש
יש הפורקים את הכעס והתסכול בצעקה גדולה מספרים סיפורי אימה במימדי ענק ובעיקר מלחיצים את עצמם ואת כל מי שסביבם והכאב הולך ומתעצם
וכל השאר רק ממתינים שהכאב יחלוף מחכים למשיח על החמור הלבן שיושיע אותנו מצרה.
הכאב הוא המשיח, והוא בכלל מחכה לנו! הוא מבקש בדיוק את מה שאנחנו מבקשים כל הזמן הוא מבקש שניתן לו מקום הוא צריך שיראו אותו בגודל טבעי (בלי להקטין או להעצים)
זה עשוי להיות קצת מבלבל, התרגלנו לחשוב שהכל בחוץ אבל בסופו של דבר הכאב הוא בתוכנו. בתוך כל אחד מאתנו יש ״משיח״ ואנחנו רק צריכים להעיר אותו ולאפשר לו להוביל אותנו לא מתוך פחד, כעס או מצוקה אלא מתוך ידיעה, הכלה ושלווה.