השנה החלטתי לבנות סוכה. זו היתה החלטה ספונטנית, ולמעשה זו גם הפעם הראשונה שלי. קניתי קורות עץ וברגים, בכל זאת לא היה פטיש ולא מסמר כי אפילו לי יש קווים אדומים. וכל הדרך הביתה התרגשתי מהמחשבה על פרוייקט בנייה ושפע של הזדמנויות להנדס אותו היטב, כי זה מה שאני אוהב.
זה התחיל עם נדב ועומרי החמודים שהגיעו עם מברגה ועזרו לי לבנות את השלד. אלא שהשלד קרס כמה וכמה פעמים. טלי הבינה די מהר שיש כאן בעיה. היה צורך להוסיף כמה אלכסונים, כי הרי ידוע שמשולש זה מבנה מאוד חזק.
אחר כך התברר לנו שהצמדנים של הבד היו קצרים מידי. מה עושים? גם כאן מצאנו פתרון הנדסי פשוט. הקמנו בית חרושת למאריכי צמדנים והבעיה היתה מאחורינו. אחרי שטלי סיימה להצמיד את הבד גילינו שהבד היה קצת קצר מידי. טלי אומרת שהסוכה נראית כמו ילד שגדל מהר וההורים שלו עדיין לא הספיקו לקנות לו מכנסיים מתאימות.
ואז הגעתי אל הסכך.
קשרתי כמות יפה של חוטי פישתן והתחלתי להניח את כפות התמרים ואז פתאום הרגשתי תחושה מאוד מוזרה. לא היה ברור מה קורה כאן? מאיפה מתחילים? מהמרכז החוצה? או מהחוץ פנימה? והאם כדאי להצמיד את הכפות בלי רווחים או שאולי עדיף לרווח תחילה ולסגור פערים בשכבה השנייה?
חיפשתי בגוגל ״הנדסת סככים״, גוגל מצידו ניסה למכור לי סוככים. נבהלתי ממש! מה השיטה? איפה האלגוריתם? ברור שכאן חייבים נוסחא!!! אבל בסכך, כך גיליתי, אין שיטות ואין נוסחאות. מסדרים את הכפות אחת אחת ומקווים לטוב. אפשר אפילו סתם כך לזרוק כף תמר ולהאמין שהיא תנחת במקום הנכון. ואם הסכך קצת שוקע, אז מתקנים ומזיזים, בעיקר נושמים, מתבוננים, מקשיבים. את זה לא לימדו בטכניון. שם לא היה הרבה זמן לנשימות בין מבחן למבחן.
שלומית, שהיא כנראה ההנדיוומן היהודיה הראשונה, רציתי להגיד לך תודה על השיעור. עכשיו אני מבין למה היית כל כך עסוקה, וגם למה אחר כך מצאת עוד זמן לארח. כי הרי זו לא סוכה של מהנדסים, זו סוכה של שלום.
שלום בין כל החלקים שבי, החלקים שרוצים נוסחאות וביטחון, וגם החלקים שאוהבים לזרוק כפות תמרים באוויר, לעשות קצת בלאגן. החלקים שמאמינים שהכל יסתדר גם אם לא תמיד ברור איך.
שיהיה חג שמח.