מעולם לא חיבבתי רכבות הרים. תחושת הפחד האפילה על התחושה של הריגוש. הייתי יורד מהמתקן עם תחושה של טלטלה איומה. הרגשתי שכל העניין הזה גדול עלי. לא הצלחתי להבין את הילדים האחרים שמבקשים סיבוב נוסף ועוד אחד. נמנעתי מרכבות הרים ככל שיכולתי.
כשבגרתי כף רגלי לא דרכה בסביבתה של רכבת הרים במשך שנים ארוכות. בשנים האחרונות גיליתי שרכבת הרים היא אחד הבילויים החביבים על הילדים שלי. והם, לצערי הרב, ביקשו שאחלוק איתם את החוויה ותמיד רצו שאצטרף אליהם. המציאות זימנה עבורי מפגש מחודש עם רכבות הרים.
מפגש שהתחיל מצד אחד עם חששות ומשקעים מן העבר ומצד שני עם סקרנות ורצון לפתוח את העניין להתבוננות מחודשת. יש רכבות שמעלות בי תחושה קשה של אימה רק מהתבוננות מרחוק על אותו חלק במסילה שמביא את הנוסע לכאילו צניחה חופשית. זה החלק שהכי מאתגר אותי וזה החלק שהתחלתי להתמקד בו ולחקור אותו לעומק.
שמתי לב שרגע לפני הנפילה הידיים שלי כבר לופתות את המעקה בחוזקה, הלסתות ננעלות וכל הגוף נדרך. ואז מגיעה הנפילה ואני בסבל גדול, יש בי צורך להיות בשליטה, לפעמים זה כל כך מפחיד שהנשימה נעתקת. הנפילה מסתיימת כעבור שתי שניות, אבל כל תא בגוף שלי ממשיך לחוות את הטלטלה העצומה דקות רבות אחרי שכבר ירדתי מהמתקן.
יש את אותם אנשים שדווקא בחלק הכי מפחיד עוזבים את האחיזה ומניפים את הידיים באוויר. מעולם לא הצלחתי להבין איך הם מצליחים לעשות משהו שנמצא בסתירה כל כך גדולב לכל יצר הישרדות בסיסי. תמיד צפיתי בהם מהצד בתימהון גדול, חששתי מאוד לשלומם, אבל לא יכולתי להתעלם מהחיוך המרוגש שמרוח על פניהם. הם תמיד היו חידה עבורי ואני אוהב חידות.
החלטתי שהביקורים הבאים בפארק שעשועים יהיו מעבדת המחקר שלי לפיצוח החידה. זה כמובן קרה בהדרגה ובהפסקות ארוכות בין ביקור לביקור. בהתחלה הסכמתי להכריח את עצמי לצרוח. הגוף היה עדיין דרוך ומתוח אבל השחרור של הצעקה אפשר לתהליך להתחיל.
משך ההתאוששות מהטראומה התקצר ובפעם הראשונה ביקשתי סיבוב נוסף! לאחרונה חלה פריצת דרך משמעותית במחקר שלי. עליתי על מתקן שהיו בו כמה נפילות די מפחידות, אבל איכשהו הרגשתי מספיק בטוח והחלטתי שהפעם אני הולך עד הסוף. בכל אחת מהנפילות ניסיתי לשחרר את האחיזה. בהתחלה הגוף עדיין לא שיתף פעולה עם התוכנית.
אבל פעם אחת זה פשוט הצליח, הרגש גבר על הפחד, הסכמתי להיות נוכח בתוך החוויה ולחוש אותה במלוא עוצמתה. זה אולי ישמע טריוויאלי אבל אני חייב לציין את העניין בעיקר בשביל עצמי.
כשאני מסכים לשחרר את הפחד הוא מפסיק להתקיים.
וזה בדיוק מה שקרה שם באותו רגע, היו שם המון תחושות, סחרחורת, התרגשות, דופק גבוה, אבל פחד לא היה אחד מהם. ואחרי שהסיבוב הסתיים היה לי גם זמן לעכל ולעבד את מה שקרה שם. פתאום הבנתי שהשד לא כזה נורא. והסכמתי להצטרף לסיבוב השני והשלישי ופשוט נהניתי מכל רגע.
עכשיו אני כבר מבין שרכבות הרים הן מאוד מרגשות, לעיתים בצורה קיצונית, לפעמים הן יכולות לבלבל את החושים ולטלטל היטב את כל המערכת. רכבת הרים בנויה מברזל או מעץ, יש שם המון חלקים, הרבה מאוד הנדסה, גאונות ויצירתיות, וזהו… את הפחד ואת הסבל אני הבאתי מהבית.
להרפות את תוך הנפילה…