שבת, מוקדם בבוקר. קם מהמיטה לאט, מתמתח, כאב באיזור הגב התחתון. שוטף פנים, מצחצח שיניים ומזדרז לצאת בשקט. נכנס לרכב, מסובב את המפתח והמנוע מתעורר גם הוא. מתחיל לנסוע ככה סתם, לא יודע מה בדיוק אני מחפש ולאן אני רוצה להגיע, כן יודע שאני רוצה להיות בתנועה. משהו מושך אותי הלאה.
הגעתי לשדה עם כמה חממות, יצאתי מהרכב והלכתי בשביל, מצידו האחר אני רואה סבך של קנים. אחרי כמה מטרים של הליכה איטית אני מבחין בפתח קטן בתוך הסבך. נעמדתי. ראיתי מעט אור שחודר מבעד לפתח. נדחקתי אל תוך הפתח הצר ופלסתי את דרכי באפלולית. מעברו השני סבך הקנים נפתח ולפני נגלה נחל קטן ובו מים קרירים זורמים באיטיות בין החלוקים מתחת לחופה של קני סוף.
גיליתי מקום שקט, מוצל, נעים וסודי. החלטתי שזה המקום שלי ושמרתי אותו רק לעצמי. הסתרתי אותו אפילו מהאנשים הכי קרובים. הייתי מגיע אליו מידי פעם בשבת בבוקר, יושב למדיטציה, קורא ספר, משכשך את הרגליים במים הצוננים.
הזמן חלף, עונה התחלפה, הגיע החורף ואיתו גשמים עזים. הנחל עלה וגאה, הזרימה הנינוחה של הקיץ הפכה סוערת. ערוץ הנחל הוצף כולו במי הגשמים והסחף האדיר גדע את קני הסוף. כל השדות מסביב מלאו בוץ. המקום הסודי שלי אבד ואיננו עוד. הפרטיות נפרצה והשלווה נעלמה.
בהתחלה נעצבתי מאוד על כך שכבר לא אוכל להגיע לשם ולהנות מהשקט ומהפרטיות. התגעגעתי לרגעים השלוים של הלבדות. אך לפתע הפתיע אותי כאב אחר. הלב התכווץ על כך שלא חלקתי את המקום עם אף אחד, והלבדות שכל כך נצרתי הפכה בודדה, כואבת ומרוחקת.