אני אוהב להיות יחף. כפות הרגליים מאוד רגישות למגע. כשאני יחף אני מרגיש יותר יציב. בבית אני מרגיש את החום/קור של הרצפה וזה עוזר לי להחליט אם צריך או לא צריך מיזוג. כשאני עושה את הבחירה לנעול נעליים, אני מאוד מודע לוויתור על התחושות שרק רגליים חשופות יודעות להעביר.
אותו הדבר נכון גם עם מעיל, כובע, צעיף, משקפי שמש, אטמי אוזניים, חיתולים אצל תינוקות וכל שאר שכבות הגנה שונות ומשונות. מצד אחד הן שומרות ומגנות, מצד שני הן מנתקות ומכהות את החושים.
ראיתי פעם רועה צאן בדואי שהולך יחף במדבר, על החול הרותח, וגם על סלעים חדים. כפות הרגליים שלו היו מכוסות בעור גס ועבה ונראה שהחום לא מפריע לו. הטבע יצר עבורו את ההגנה המדויקת עבורו. הגנה שמכהה מעט את החושים, אבל במידה. ואצלי, כיוון שאני לא נוהג לדרוך על סלעים ואבנים העור שלי ברגליים מאוד עדין והרגישות מאוד גדולה.
ומה לגבי הלב שלי?
הוא נפצע ונשרט לא מעט, אולי אפילו נשבר כמה פעמים. שכבות עבות מאוד של הגנה הקיפו אותו מכל עבר, שכבות של הימנעות, שכבות של ריחוק, שכבות של הכחשה, שכבות של הדחקה, שכבות של ביקורתיות, שכבות של הפחדה ושיפוטיות. היום אני מבין שהשכבות האלה הן לא כדרך הטבע, הן דומות לנעל עם סוליה עבה ופחות כמו עור גס.
ולכן, מתחת לכל השכבות האלה התחבא לב רגיש, פגיע מידי ושברירי.
לקח לי המון זמן להשיל רק חלק מהשכבות האלה. לקח לי אפילו יותר זמן להבין שקירבה, השלמה, סלחנות, נדיבות, נוכחות, הוקרה ואהבה גם הן בעצם שכבות הגנה. הן הרבה יותר עדינות ואולי פחות עמידות לתנאים קיצוניים. אבל הן מתאימות למידות של הלב שלי, כמו עור גס על רגל של בדואי במדבר.