הגן כולו מקושט בכל צבעי הקשת, הרצפה מכוסה בקונפטי, הורים וילדים בתחפושות מצטופפים בתוך חלל קטן, מוזיקה שמחה וחזקה. אני מאוד אוהב את החג הזה (פורים) ומאוד מתחבר לשמחה.
הגננת מחופשת למיקי מאוס רואה את נדב ומברכת אותו בקול רם כדי להתגבר על רעשי הרקע. אני מסתכל על נדב שנותר בפנים חתומות, לא מסגיר יותר מידי אבל איכשהו (אולי בזכות התהליך שאני עובר עם עצמי) אני מסוגל לראות את הסערה שמתחוללת בפנים, מעבר ל”מסיכה”. נדב מאוד רגיש, וכל הגירויים המוגברים לא מתקבלים אצלו בקלות.
אני מתיישב לכדי הגובה שלו ונותן לו חיבוק, מושיט את היד ואומר לו ברוגע: ״אני אתך עכשיו ואני רואה שאתה צריך זמן להתרגל למה שקורה פה״. במשך דקות ארוכות נדב לא עוזב את היד שלי ואני נותן לו מידי פעם חיבוק נוסף ועוד כמה מילות עידוד. מידי פעם מגיע ילד שמזמין את נדב להצטרף אליו. נדב עדיין לא מוכן, אני מרגיש את האחיזה שלו בי נעשית חזקה יותר.
אני מדבר עם הילדים ושואל אותם כל מיני שאלות על התחפושות שלהם. בזווית העין אני רואה שלנדב לא נוח אבל הוא מקשיב לשיחה ומשהו בהתנגדות שלו מתמוסס. אני חובש על עצמי כובע מצחיק שמצאתי באחת הערימות של התחפושות. נדב צוחק, ואז אני מתחיל לרקוד אתו, מקפיץ אותו ושר.
אחרי כמה דקות נדב מבקש שאתן לו חיבוק ושאני אבקש מהגננת להיות אתו קצת כמו בפרידה של בוקר רגיל, אני מחייך ומבין שהוא כבר מוכן…