ללמוד איקס ב- 5 דקות, להיות מיליונר בשנה, להפוך למסטר שף בלי לבשל דקה.
ניסיתי לפצח את הנוסחא, זאת שמביאה לידים חמים בלי מאמץ. ניסיתי לגלות מציאה, איזה השקעה שתעבוד בשבילי ואני רק אשען לאחור ואספור את השטרות. חשבתי להתקדם מהר בסולם הדרגות, למרפק את דרכי מבלי להביט לצדדים, רק קדימה, להסתער אל המטרה, לכבוש, לסמן וי ולהמשיך אל היעד הבא.
לבלוע בלי ללעוס, להיפרד בלי להגיד שלום, להיוולד מחדש מבלי לתת לאני הקודם שלי לגסוס ולמות.
אבל האמת היא שבדרך יש הרבה שלבים וכולם חשובים. זה היה הפחד שלא רצה להתמודד עם החלק הפחות זוהר. הפחד שלא רצה לפגוש את התסכול, הבלבול, המבוכה והכאב. חשבתי שאם ארוץ מספיק מהר אולי אצליח להתחמק מהם.
ובאמת הצלחתי. חמקתי להם, לרגשות. מצאתי את עצמי מתקדם כל כך מהר, לא הספקתי לנשום וכבר זה נגמר. ניסיתי לשמוח על ההצלחות שלי, אבל לא הצלחתי, כי גם השמחה נשארה הרחק מאחור עם כל השאר, עם המבוכה, התסכול, הבלבול והעצב.
לגדול זה תהליך, לגדול עסקית, לשפר יכולת, לצמוח ברמה האישית, להגדיל את מעגל ההשפעה. התהליך הזה יכול להיות מאוד קשה ומכאיב, קוראים לזה כאבי גדילה. אבל איפה היא בעצם הגדילה החמקמקה? האם היא שם בחוץ? בלהספיק הכל? בלגמור מהר ולרוץ לספר?
אולי הגדילה היא ממש כאן בתוכי.
לגדול זה להתמסר לקושי, להתחייב לתהליך ללא קשר לתוצאה. לגדול זה להישאר ולא לברוח, להתמודד עם המבוכה וחוסר האונים. לגדול זה להמשיך לכתוב גם כשאף אחד לא קורא. לגדול זה להמשיך לרקוד גם כשאף אחד לא צופה. לגדול זה להמשיך לנגן גם כשאף אחד לא מאזין. לגדול זה לנסות שוב ולהסביר גם אחרי שאף אחד לא הבין. להאמין כנגד כל הסיכויים. לקום אחרי שנופלים ושוב נופלים.
הרבה יותר קל לברוח מהקושי, להתנתק מהכאב, להדחיק את המבוכה, להטביע אותם בים של אלכוהול, סוכר ועשן. לפעמים נפגוש מישהו או מישהי שיזכירו לנו את הכאב שיש בנו. אנחנו נהיה בטוחים שהם באו לפגוע בנו ואנחנו ננסה לשכנע אותם להפסיק. אנחנו ניעלב מהם, ניפגע, נכעס עליהם, נרחיק אותם מעלינו, נאחל להם שהם יעלמו מן העולם, נעשה כל דבר שיסיט את תשומת הלב שלנו מהכאב.
והם… אם אנחנו חשובים עבורם הם לא יוותרו לנו כל כך מהר. הם ישארו איתנו וילחצו לנו על כל הכפתורים שוב ושוב עד שנסכים להתמודד עם השדים שלנו.
שלנו!
כן, כל אחד מאיתנו אחראי על השדים הפנימיים של עצמו. לא תמיד יהיו לנו את הכוחות להתמודד איתם, זה נכון. ברגע שנכיר בכך שאנחנו לא מסוגלים כרגע להתמודד עם הכאב בכוחות עצמנו, שזה גדול עלינו בכמה מידות, שחסרים לנו הכלים, אולי אז תבוא מאיתנו הבקשה לעזרה.
הרבה יותר קשה לבקש עזרה, להודות בכישלון שלנו. זה דורש המון אומץ ואמון. זה מחייב אותנו להיאבק בחלק החזק הזה שבנו שרוצה לנצח לבד. זה מאלץ אותנו לשחרר את האמונה שאנחנו כבר ״נטפל״ בבעיה ונמצא ״פתרון״. כי ככה התרגלנו. כי סומכים עלינו ש״נצליח״, שאנחנו ״חזקים״. שהתפקיד שלנו הוא ״להתמודד״.
לבקש עזרה זה להסכים להישען, זה לתת אמון במישהו אחר ולסמוך עליו שהוא מסוגל לראות אותנו במקומות הכי חשופים שלנו, ברגעים הכי פגיעים שלנו. שהוא יהיה מסוגל להחזיק אותנו כשאנחנו נופלים. שהוא יהיה מסוגל לראות את האור שבנו כשאנחנו נראה רק חושך. שהוא ימשיך להאמין בנו אחרי שאנחנו כבר מזמן ויתרנו.
כשמטפל פוגע במטופלות שלו וזה מתפרסם בכל מקום, קשה לנו, הפחד גדל והאמון קטן. כשאדם רוצח את זוגתו ואחר כך מספרים לנו איזה זוג נפלא הם היו זה קשה לנו, הפחד גדל, אם זה קרה להם אולי זה יכול לקרות גם לנו, האמון שלנו בעצמנו קטן.
הכי קל זה להזדעזע, לצקצק בלשון, להוציא הרבה כעס, להביע סלידה ולהציע ״פתרונות״. כל אלה הם הדרכים שלנו ״להתמודד״ לנוכח הידיעה. הכי קל זה לכתוב שכל הגברים אלימים ושחייבים להגדיל את הענישה ולחזק את גורם ההרתעה. ככה אנחנו מבקשים ״לטפל״ בבעיה.
אני מאמין שהרתעה החזקה ביותר לא עומדת אל מול הכאבים שלנו. השדים שלנו מרתיעים אותנו יותר ממאסר עולם ו-4 ילדים יתומים.
גברים, אני פונה ספציפית אלינו: בואו נלמד לתת לגיטימציה לכאוב, להיכשל, לבכות, לצרוח, להפסיד, להתרושש ולבקש עזרה, לסמוך על מישהו שיעזור לנו.
בואו נפסיק לחפש קיצורי דרך.