השבוע דיברתי די הרבה, ולא סתם פטפוטים אלא ממש אומנות השכנוע, דיפלומטיה, בירוקרטיה וכולי.
זה התחיל כשהחלטנו להעביר את מיקה לבית ספר אחר בעיר אחרת. הפקידה במנהל החינוך של בנימינה לא הסכימה לשחרר אותנו עד שאני לא אמציא לה אישור מבית הספר השני. היועצת הבטיחה בטלפון שהיא מטפלת בזה, אבל אז היא נכנסה לשיעורים ולא הייתה זמינה. אז נסעתי פיזית לבית הספר וביקשתי מהמזכירה שתארגן לי את האישור המתאים מה שנחשב לבקשה די חריגה אבל לבסוף היא נאותה לבקשתי.
את האישור פקססנו מיד לפקידה בבנימינה (כן הם עדיין משתמשים בפקס, אבל להם זה עובד נהדר אז לא התווכחתי). לאחר מכן נסעתי די בזהירות (אבל ממש בזריזות כי אוטוטו סוגרים את המשרד) לפקידה בזכרון יעקב. משם התקשרתי לפקידה של בנימינה והיא טענה שאני צריך לחתום לה על כמה מסמכים. הפקידה של זכרון ראתה את המצוקה בפנים שלי.
היא הגיעה לאיזשהו סיכום של קיצור דרך עם הפקידה בבנימינה וחסכה לי קצת התרוצצות. הודיתי לה על התושיה שלה. לאחר מכן התקשרה רכזת השכבה ואמרה שלמרות שמיקה כבר רשומה ויכולה ללמוד אצלם היא לא תוכל לגשת למבחן מחר (מבחן ממש חשוב במתמטיקה שמיקה התכוננה אליו במשך כמה ימים) בגלל שחסרים להם משגיחים (לא להתעמק), אז נאלצתי לבשר למיקה את הבשורה בצורה עדינה ורגישה. הסברתי לה שיהיה מועד ב׳ והכל יהיה טוב, לשמחתי מיקה קיבלה את הבשורה בצורה טובה.
באותו יום השתתפתי בערב מבוא כחבר צוות שמלווה אנשים בתהליך של התפתחות תודעתית ואישית וגם שם דיברתי לא מעט, וגם הקשבתי בעניין. בהמשך השבוע מכרתי את הנכס שלנו בפלורידה (לא להתלהב, נכס צנוע ביותר). זה היה תהליך שדרש המון בירוקרטיה, מסמכים מסובכים באנגלית, דיוק והקפדה על הפרטים ובעיקר המון שיחות, בירורים, תיאומים ובקשה לעזרה.
בשעות שהייתי רק אני עם עצמי, הראש לא הפסיק לדבר לרגע ודמיינתי שאני מרצה בפני קהל על מגוון רחב של נושאים, וזה נתן לי את ההרגשה שאני פשוט לא יודע לסתום את הפה.
השבוע קיבלתי כמה פידבקים מאנשים שאמרו לי שאני אדם שקט ומופנם שלא מדבר הרבה. היה את מי שהודה לי על השקט הזה וציין שאני יודע מתי צריך לדבר ומתי להקשיב ולתת גב. היתה מי שתמהה האם אני אצליח להביע את עצמי בתפקיד שלקחתי על עצמי שדורש דיבור בפני קהל.
אני מודה שזה הצליח לבלבל אותי. אז מה אני בעצם? דברן? קשקשן? דיפלומט? סוציופט? ואז נזכרתי שאני בעצם קצת מהכל. אני בדרך כלל לא עונה על ההגדרות הדואליות ממילא, ולכן אין טעם להרגיש לא בנוח אם לא עניתי על הציפיות של אדם כזה או אחר.
ועכשיו לקראת סיום השבוע, אני מבלה בחיק המשפחה ובוחר בעיקר להקשיב לאנשים האלה שקרובים לליבי, לאישה שאיתי, לילדים החמודים. אני בוחר להיות בהקשבה ולתת בחזרה רק הנהונים של הבנה ואהבה.