הבוקר הסתבכתי כהוגן. דווקא בבוקר כשממילא הזמן נושף בעורפי. פתאום מצאתי את עצמי בפלונטר מטורף, מנסה לזוז לכאן, וגם קצת לשם וכלום לא עובד, ורק הולך ומסתבך יותר ויותר. אז עצרתי ולקחתי נשימה עמוקה, הפנמתי את המצב, הבנתי שאין טעם להיכנס עם הראש בקיר. התבוננתי היטב על כל הפרטים ובסבלנות אינסופית התחלתי להתיר את הקשר.
אבל הקשר היה סבוך מאוד, פה ושם הרגשתי שמשהו משתחרר, אבל במקומות אחרים הסבך הלך והתהדק. אחרי שעה ארוכה ומתסכלת במיוחד התחלתי להכיר במצב לאשורו. הפלונטר כאן להישאר. ויש לי כמה אפשרויות:
- לבלות חיים שלמים בנסיונות עקרים להתיר את הסבך בעדינות ובזהירות.
- לשבור את הכלים. לזרוק הכל לפח ולהתחיל מהתחלה. ריסט על החיים.
- ויש גם דרך שלישית. הדרך של הפשרה.
שלפתי מספריים, חיפשתי את המקום הכי מתאים ו… חתכתי. זה כאב, זה היה לא פשוט בכלל, אבל אחרי הכאב משהו בסבך הלך והשתחרר. אחרי עוד כמה פעמים הפלונטר קרס ופתאום הכל התנהל בחופשיות.
הרבה חלקים כבר לא היו מחוברים בכלל. כמעט הכל התפרק. זה היה רגע מכונן, רגע של הזדמנות נדירה שבה הכל אפשרי וזה הזמן לבחור נכון. פתאום יכולתי להבין מה קרה ובחרתי אחרת.
את מה שהיה חשוב לי השארתי קרוב אלי, יצרתי קשרים וחיבורים מחודשים. את כל השאר שיחררתי באהבה, נפרדנו בעצב ובאופטימיות. וזהו. עכשיו העניינים מתנהלים קצת שונה. יש כאן שילוב של ישן וחדש.
חופש התנועה חזר.