הבוקר קמתי מוקדם לשבת למדיטציה, כמו בכל בוקר. הבית היה עדיין חשוך אבל בשונה מבקרים אחרים הוא לא היה שקט. שמעתי צרצורים והם היו די חזקים. זה נשמע כאילו שהם בוקעים מתוך הבית. מצד שני, לא הייתי בטוח כי השמיעה שלי מאוד מבלבלת אותי, ולעיתים קרובות אני חושב שמשהו מרעיש בצד ימין כשלמעשה הנה הוא בכלל מגיע מצד שמאל.
החלטתי לשבת למדיטציה וחשבתי לעצמי שבסה״כ יש כאן הזדמנות לתרגול. למצוא את השקט הפנימי גם כשבחוץ קצת רועש ולא ממש שקט. אבל הצרצורים רק הלכו וגברו ולרגע היה לי נדמה שהצרצר הזה נמצא במצוקה והוא לא סתם מצרצר להנאתו (או לחיפוש בת זוג) אלא ממש מבקש את תשומת ליבי.
זה נשמע לי לרגע קצת הזוי שצרצר יבקש ממני עזרה, אבל לא יותר הזוי מצרצר שהחליט לארגן לי תרגיל במיינדפולנס.
אז קמתי וחיפשתי את מקור הרעש. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה כי מן הסתם הצרצר איפשהו בחוץ.
אבל הצרצור קצת נחלש, אז חזרתי פנימה לתוך הבית,
לרגע הצרצור התגבר ואז שוב נחלש. המוח שלי ממש התבלבל מכל הצרצורים
וההדהודים של הצרצורים על קירות הבית מבחוץ ומבפנים. הרי אני אף פעם לא מצליח למקם את מקור הרעש.
לקחתי נשימה עמוקה, התבוננתי בדלת והיה נדמה לי שהצרצר בתוכה. אבל לא בחלק שנפתח ונסגר עשרות פעמים ביום אלא בחלק הקטן שמקובע במקום. החלק הזה שפותחים רק כשעוברים דירה, או כשיש משהו מאוד רחב שלא עובר בפתח, או כשאתה משוכנע שיש צרצר בתוך הדלת.
אז ניסיתי לשחרר את הבריחים שמקבעים את החלק הזה של הדלת למקום, אבל המנופים הקטנים שמשחררים את הבריחים היו מאובקים וחלודים מחוסר שימוש. ניגשתי למחסן להביא WD40 (משחרר ברגים חלודים) וריססתי על המנופים הקטנים. המנופים התחילו לזוז קצת, אבל זה לא היה מספיק בשביל לשחרר את הבריחים. אז חזרתי למחסן והבאתי גם מברג. ובתוך כל המהומה הזו הצרצורים ממשיכים ונפסקים לפרקים. ואחרי עוד קצת מאמץ המנופים נכנעו, הבריחים שוחררו… אבל החלק עדיין סירב לזוז ממקומו והיה צריך להפעיל הרבה כוח עד שבסופו של דבר הכנף הקטנה של הדלת נפתחה בבת אחת.
ומתחת לכנף… היה המון לכלוך שהצטבר שם והקשה מאוד על התנועה. ובתוך כל הלכלוך היה גם צרצר שחור אחד, מוכה הלם ודי מבולבל. הצרצר לא צרצר, וגם לא זז. התקרבתי אליו והוא, מתוך בלבול ופחד, התחיל לזוז לכיוון הלא נכון. הוא ניסה להיכנס לתוך הבית במקום לצאת החוצה אל החופש. עזרתי לו למצוא את הכיוון הנכון ואחרי כמה קפיצות נפרדנו לשלום.
חזרתי לתוך הבית. מסתבר שבזמן הזה טלי כבר התעוררה. היא ראתה אותי עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף ודלת שפתוחה ממש לרווחה. המבט שלה היה קצת מופתע. ניסיתי להסביר שחילצתי הרגע צרצר מצרה צרורה וממקום ממש צר. אבל כל הסיפור נשמע כמו הזיה.
אחרי כמה דקות הבנתי שאולי מוטב פשוט לשתוק.
התיישבתי למדיטציה ושמתי לב לשקט המתוק. שקט כל כך יפה, כזה שכבר מזמן לא שמעתי.
התמונה צולמה אחרי שהצרצר כבר עזב את הזירה.