נזיר אחד חי במערה בהרים. הוא חי חיים פשוטים, היה שותה ממי הנחל שזרם בקרבת המערה ואוכל מן העלים וגרגירי היער שהיו מצויים בשפע. הוא היה מבלה את רוב זמנו במדיטציות ארוכות.
אחרי 30 שנה החליט הנזיר לחזור לכפר שבו גדל וללמד את אנשי הכפר את החכמה שצבר במשך חייו כנזיר מתלמד במקדש וגם כנזיר מתבודד במערה. אנשי הכפר קיבלו אותו בשמחה ובזרועות פתוחות. סדרו לו מקום לינה וארגנו עבורו חדר שבו יוכל ללמד ולחלוק מחכמתו.
הנזיר התכונן לקראת הערב שאליו יגיעו התלמידים הראשונים. ההתרגשות היתה גדולה, האנשים שהגיעו היו סקרנים לשמוע את דברי החכמה של הנזיר. כשהנזיר קם לדבר לא יצא מפיו כל קול. הנזיר ניסה בשנית, הפעם יצאו כמה קולות משונים ולא ברורים. במאמץ נוסף הנזיר הצליח להשמיע מילה אחת או שתיים אבל לא יותר.
באולם נפלה דממה. התלמידים הנרגשים חשו מבוכה ואי-נוחות רבה. כולם תמהו מה קרה לנזיר החכם? הנזיר קד קידה עמוקה, קרב יד ליד במחווה של הודיה, יצא לאיטו מן החדר ושב אל המערה שלו בהרים.