נדב ואני מגיעים לבית של חבר מהגן ליום הולדת, נכנסים בשער של החצר. כמה ילדים קופצים בטרמפולינה. נדב מאוד אוהב לקפוץ בטרמפולינה אבל לא מצטרף אל החברים. כמה ילדים משחקים בתוך הבית במשחק שנדב מאוד אוהב. נדב לא מצטרף למשחק ונשאר קרוב אלי.
אני מחייך ומברך את ההורים לשלום. אומר מזל טוב להורי חתן השמחה ולוחץ את ידו של האבא. משוחח עם כמה אמהות. ההורים מפטפטים מעט ואחרי כמה דקות כל הורה נותן חיבוק לילד שלו ומבטיח לחזור כשהמסיבה תסתיים. נדב לא רוצה להישאר בלעדי ואחרי התלבטות ארוכה אני מסכים להישאר אתו.
המסיבה מתחילה וכל הילדים מוזמנים לשבת על המחצלת, נדב נשאר קרוב אלי ואני מתיישב בעצמי על המחצלת עם כל הילדים. מחלקים את הילדים לשתי קבוצות. כל ילד מקבל גופייה בצבע של הקבוצה שלו. יש תחרות עם מדליות וגביעים. נדב אומר שהוא לא אוהב תחרויות ומסרב ללבוש את הגופייה.
אמרתי לנדב שהתחרות לא חשובה לי, יש משחקי כדור ונראה לי שיהיה ממש כיף. זה לא ממש עזר. אני מחזיר את הגופייה למפעיל ומרגיש שהחיוך שלי כבר מאולץ. אני קם מהמחצלת ומתיישב בפינת החצר, נדב צמוד אלי כל הזמן. נדב צופה מהצד על הנעשה.
אולי אם אתן לנדב עוד קצת זמן הוא יראה שנחמד כאן ויסכים להצטרף לחבריו… אולי… אני צפיתי מהצד על הנעשה במשך שנים רבות בילדותי ואף בבגרותי. ביליתי שעות רבות של צפייה בילדים שמשחקים בחצר בית הספר, בילדים שרוקדים סלואו במסיבה, בילדים שמשתתפים בטקסים של בית הספר. כמבוגר צפיתי באנשים שמטיילים בכל העולם, אנשים שמקימים עסק עצמאי ומגשימים את החלומות שלהם. צפיתי ורציתי להיות כמותם, לשמוח איתם, אבל הפחד שיתק אותי והשאיר אותי במקום “הבטוח” של הצופה.
יום אחד התעוררתי וגיליתי שהמקום הבטוח של הצופה בכלל לא קיים. הבנתי שכל הזמן הזה שבו צפיתי באחרים, גם הם צפו בי בחזרה וראו אותי מסיים תואר, מתחתן ומקים משפחה, מתקדם בתפקידים. לוקח את המשפחה לטיול, לא בכל העולם, רק בגליל ואולי גם קצת בנגב. מגשים את החלומות שלי.
מתוך מודעות לעצמי ופחות לאנשים שסביבי שאלתי את עצמי אם נכון לי להישאר עכשיו במסיבה שבה אין הורים ונדב נמנע מלקחת בה חלק. מתוך מודעות לעצמי התשובה הייתה פתאום מאוד ברורה. אמרתי לנדב שאני הולך ושאלתי אם הוא מעוניין להישאר ולצפות. נדב קם ואמר שהוא בא איתי. נפרדנו לשלום מהחבר שחגג יום הולדת ומהוריו ואמרתי להם שנדב לא מתחבר ושאנחנו הולכים עכשיו. אמרתי את זה בצורה מאוד פשוטה ולא מתנצלת. ההורים קיבלו את זה בהבנה.
את הזמן שנותר ניצלנו לטיול נחמד ביער אלונים שנמצא ממש ליד. לא הייתה שם מסיבה, לא טרמפולינה, לא ילדים ולא חטיפים, רק נדב ואני ועוד כמה מטיילים. נדב מאוד שמח והתרגש למראה הרקפות. הרגשתי שנדב ואני צופים בטבע והוא צופה בנו בחזרה, ואנחנו כבר ממש בלב העניינים.