את רוב שנותי העברתי בהימנעות ממגע. לא חיבקתי, בקושי לחצתי יד אפילו לא לאנשים קרובים. בכל פעם שמישהו היה מתיישב לידי ברכבת או באוטובוס הייתי מתכווץ במושב כדי ליצור מרחק.
אני משער ששפת הגוף שלי שידרה משהו כזה: “לא לגעת וגם לא להתקרב” (אולי התשדיר המעצבן ההוא עבד על התת-מודע שלי) הילדים שלי וזוגתי המקסימה הם היחידים שהרגשתי מספיק בנוח לגעת בהם ולתת להם לגעת בי, אבל לא בהגזמה. למעשה זכור לי היטב הרצון להתבודד מידי פעם ולהתרחק מכל מגע אנושי לכמה שעות טובות.
בסופו של דבר הכל מתאזן. איכשהו החיים הובילו אותי לפגוש במגע אחר. פגשתי במגע מרפא, מגע קשוב, מגע תומך ומחזק. מגע אוהב. זה הגיע אלי ממקום לא צפוי, בעצמה גדולה ושינה אותי בהמון רבדים. היחס שלי למגע השתנה מן הקצה אל הקצה. הבנתי שזה המסע שלי ויצאתי לדרך חדשה.
התחלתי לרקוד קונטקט, סוג של ריקוד שמתמקד במגע רצוף. אני לומד ומתנסה במגוון טכניקות של טיפול במגע. התנסיתי בכל מיני סוגים של עיסוי, ומאוד התחברתי לעיסוי התאילנדי. אני שמח שעשיתי את השינוי והוא כל כך משמעותי עבורי. עכשיו כבר אין דרך חזרה.
חיבוק.