זה קרה לגמרי במקרה, באמת שלא תכננתי את זה, אבל עבורי זו היתה תגלית מרעישה. ב- 40 שנים האחרונות למדתי הרבה. למדתי מלהתבונן על אנשים, למדתי מקריאה בספרים, למדתי בבית ספר (לא הרבה, אבל כן, אפילו שם היתה קצת למידה) ורכשתי כל מיני מיומנויות, חלקן שימושיות יותר וחלקן שימושיות פחות.
זה מרגיש ממש נפלא כשיש לך הרבה ידע ואוסף רחב של כלים ויכולות. אם אני פוגש מישהו שיש לו שריר מתוח והוא נמצא בכאב, יש סיכוי טוב שאני אצליח להקל עליו בעזרת טכניקות של עיסוי וטיפול במגע. נחמד, שימושי, מועיל.
ומה לגבי הכאב שלי?
לאחרונה החלטתי שאני זקוק למעט עזרה. לרוב אני בהחלט מסוגל לטפל בעצמי, לתחזק את עצמי, לעודד את עצמי ולמצוא דרכים לשחרר כאב וכעס. הפעם קיבלתי החלטה מודעת לקבל עזרה חיצונית ופניתי למטפל שקיבלתי עליו המון המלצות.
הגעתי לקליניקה שלו, התחלנו לשוחח, הוא נראה לי איש מאוד מיוחד ואותנטי, הרגשתי בנוח, סמכתי על ההמלצות וזרמתי עם השיחה. אבל בשלב כלשהו הרגשתי סרבול וחוסר נוחות שלאט הפך לריחוק. הרגשתי שאני יודע מה הוא הולך להגיד, מה הוא הולך לעשות. הרגשתי שאני יודע לאן הכל מוביל מכאן, אפילו שקלתי לקום לעזוב באמצע טיפול. ואז פתאום עלתה בי המחשבה הבאה: ״אני יודע יותר מידי!״.
ניסיתי להיזכר למה אני בכלל נמצא כאן בקליניקה?, בטיפול? בשיחה שלרגע צפיתי בה מהצד? האם הלכתי לאיבוד?…
הרהרתי בזה קצת והבנתי שכן. באמת קצת איבדתי את הדרך שלי במישור מסויים, וזו בדיוק הסיבה שהחלטתי לבקש עזרה. הייתי צריך מישהו שיראה לי את הדרך, שיזכיר לי את הדרך. והנה אני כאן חושב לעצמי שאני כבר יודע הכל, הנה אני כאן משתף פעולה מבחוץ אבל עם המון התנגדויות פנימיות.
ובגלל שצפיתי על כל ההתרחשות הזו מהצד יכולתי להרגיש שההתנגדות לא ממש מיטיבה איתי כרגע ואפילו די בעייתית. באותו רגע קיבלתי על עצמי החלטה אמיצה. החלטתי לשחרר את מה שאני כבר יודע, את מה שלמדתי. אני לא בטוח שיש לזה מילה בעברית: unlearn.
הצלחתי לשחרר את ההתנגדות ואת הדרמה וזרמתי. נתתי למטפל להוביל את הסשן. חזרתי למצב של trust. מסתבר שאמון זה משהו שאפשר להחזיר גם אחרי שקצת איבדתי אותו. בקיצור שיתפתי פעולה.
וזה עבד! זה עבד ממש טוב. אני לא זוכר מתי היה לי סשן כל כך משמעותי ופוקח עיניים, המפגש הזה השפיע עלי עמוקות ובעוצמות שלא היכרתי. אז נכון, אותו מטפל לא סתם קיבל המלצות כל כך חמות הוא באמת מטפל טוב ומוכשר. אבל אפילו מטפל טוב ומוכשר ככל שיהיה לא יצליח לעשות כלום עבור מישהו שלא רוצה לקבל עזרה, מישהו שמשוכנע שהוא יודע יותר.
ואני הסכמתי להודות שאני לא יודע הכל, הסכמתי להוריד את ההגנות וההתנגדויות. הסכמתי להיות כל כולי ולהתמסר באופן מוחלט ומלא. אז אפשר לומר שההצלחה היתה בסה״כ תוצאה של שיתוף פעולה פורה במיוחד.
מעבר לכל מיני תובנות משמעותיות שקיבלתי בסשן הזה, הבנתי עוד משהו שהוא מעבר לטיפול הספציפי שאני באתי עבורו. משהו שפגשתי לגמרי במקרה בזכות אותה התבוננות מהצד. משהו שאני מאמין שהוא נכון לכל מפגש ולכל טיפול.
לפעמים הידע פועל נגדנו. לפעמים הוא מעכב אותנו וגורם לנו לדרוך במקום, להתנוון. לפעמים (לא תמיד) הוא מאט אותנו כמו משקולת כבדה, או שהוא ממסך את המציאות כמו מסך של ערפל.
לפעמים מאוד קשה לשחרר ידיעות שאני לוקח איתי שנים, ידיעות שהפכו לאמונה. לשחרר אמונות חזקות שכאלה זה קצת כמו להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים. אבל כשהצלחתי לעשות את זה, כשהצלחתי לשחרר אמונה שכזו, אחרי הטלטלה הגדולה מגיעה תחושה של קלילות וריחוף. תחושה שאין צורך בקרקע יציבה, כי בעצם אפשר קצת לעוף. לעוף מעל הערפל ולאפשר לראייה להיות בהירה.
אז 40 שנה למדתי, אספתי, אגרתי, אולי קצת הגזמתי. עכשיו אני מוכן להתחיל למיין, לברור. לבדוק מה עדיין חשוב לי להשאיר ומה כבר אפשר לשחרר, להסכים ללמוד מהתחלה, כאילו מעולם לא ידעתי. to unlearn.
ולמי שממש מסתקרן אני מפרגן בשמחה רבה ומצטרף לשורה ארוכה של ממליצים על המטפל הנפלא רועי שחם שיש לי כבוד ועונג רב ללמוד ממנו ולהעזר בו.