יש עכשיו וירוס אחד שהוא לגמרי אמיתי, אני לא מכחיש את קיומו. אנחנו לא יודעים עליו מספיק, ולמעשה האנושות לא יודעת מספיק על וירוסים באופן כללי. הקורונה תפסה את קהילת הוירולוגיה העולמית לא מוכנה.
אנחנו גם לא יודעים את ההשלכות הנפשיות של להכניס אדם לבידוד. אנחנו לא יודעים עדיין את ההשלכות של הטלת סגר. אנחנו לא יודעים עדיין את ההשלכות הכלכליות של סגירת עסקים. אנחנו יכולים לנחש, אנחנו יכולים לחזות, אבל לא לדעת.
אנחנו גם לא יודעים מה יקרה אם יום אחד כולם בבת אחת יפסיקו ללבוש מסיכות, ילחצו ידיים, יחבקו אדם זר ברחוב ויתקהלו בצפיפות גם ללא שלטים של מחאה. חלק מאיתנו די משוכנעים שזה יהיה סוף העולם, אבל מאין הביטחון?
זה אומר שכרגע אנחנו פועלים מתוך חוסר ידע ומתוך חוסר וודאות, וזה ממש לגיטימי, זה חלק מהחיים שלנו כאן. כשאני לא יודע משהו שאולי הייתי אמור לדעת זה יכול להיות קצת מלחיץ וגם די מביך להודות בזה. אבל אחרי שהצלחתי להודות זו יכולה להיות הקלה מאוד גדולה.
אני מזמין את כולנו להסכים לשהות בתוך האי-ידיעה. להגיד לעצמנו שבאמת אין לנו מושג. אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה. אין לדעת אם ימצא או לא ימצא החיסון. אנחנו גם לא כל כך יודעים מה הדבר הכי נכון לעשות כדי לעצור מגיפה. זה עדיין לא לגמרי ברור. הרי כל מדינה נקטה במדיניות אחרת ואין עדיין מספיק מידע לאורך מספיק זמן שאפשר לבסס עליו מסקנות כלשהן.
יש כמה אנשים שלקחו על עצמם את התפקיד של להרוויח זמן עד שנדביק את הפערים הטכניים (וזה הרי עשוי לקחת כמה שנים). אז בינתיים אנחנו נאלצים להישמע להנחיות שלהם ולשחק את המשחק.