לפני כמה ימים הגיעה לאוזני הזדמנות שיווקית מיוחדת וחד פעמית. המוצר נראה מעניין וחדשני וחשבתי שאוכל לכתוב עליו משהו שיגרום לאנשים לראות עד כמה הוא מיוחד וטוב. החלטתי לקפוץ על המציאה. למדתי את המוצר והתחלתי להריץ בראשי נאומים מרגשים וסוחפים, אבל הכל נשמע כל כך מתאמץ ולא אמין. הראש התחיל להסתובב בלופים. נתקעתי קצת.
לקחתי נשימה עמוקה, עזבתי את הנאומים וחזרתי ללמוד את המוצר. אחרי כמה דקות כל מה שהיה טוב פתאום נראה לי צורם, חומרני מידי ולא מאוזן. במכירות יש שני צדדים, הצד הקונה והצד המוכר. מכירה היא סוג של גשר בין הצדדים והיא נועדה להיטיב עם שניהם. מכירה רואה עלות מול ערך ולכן שני הצדדים יוצאים ברווח, win-win.
במבט שני במוצר עלתה בי תחושה שהאיזון הזה מופר, הרגשתי שהצד המוכר חשוב יותר, הרגשתי שהקונה הוא פראייר ושהכל נעשה על הגב שלו. החלטתי שאני לא מסוגל להתחבר למוצר שכזה וזו גם הסיבה שאני לא מצליח לכתוב עליו שום דבר שנשמע לי אמיתי. החלטתי לשתף את זוגתי בקושי שלי. הגעתי לשיחה עם דעה נחרצת ולא הייתי פתוח לדיון.
קיוויתי לקבל תמיכה, חיזוק והבנה, אבל אשתי הביאה את נקודת המבט שלה ובכך למעשה שיקפה עבורי את כל אותם המקומות שבהם היחס שלי לכסף ולשפע עדיין בעייתי ומעכב. ניסיתי להתבונן על התהליך שאני חווה ולתת מקום לכל מה שעולה. ראיתי שעולה בי קושי גדול בכל מה שקשור להיבט של חומריות. הרגשתי שאני לא מספיק אחראי בכל הנוגע להתנהלות כספית. ראיתי שקל לי הרבה יותר להתחבר לעולם הרוח מאשר לעולם החומר. הבנתי שההפרדה בין העולמות האלה היא לא אמיתית כיוון שרוח וחומר הם למעשה אותו הדבר בדיוק (וזה הרי משהו שחכמים ממני טענו הרבה לפני). הרגשתי שהפחדים שלי הולכים ופוחתים אבל לא נעלמים לחלוטין.
אספתי את עצמי כדי לבחון את המוצר בפעם השלישית מתוך הבנה שכל התבוננות אינה נקיה מפרשנות. הפעם בחרתי לתת למוצר פרשנות חיובית הרבה יותר. מצאתי חיבור חדש למוצר שלפני רגע גרם לי לרתיעה. פתאום קלטתי עד כמה הפרשנות חזקה, היא חזקה יותר מהמילה הכתובה.
הכתיבה התחילה אצלי כסוג של ריפוי, מעין גרסה זולה יותר של ביקור אצל הפסיכולוג. סוג של טכניקה לשחרור כעסים ורגשות מודחקים. כתבתי דברים מאוד אישיים ומעולם לא חשבתי שאפרסם משהו. זו גם הסיבה שפרשנות של אדם אחר מעולם לא העסיקה אותי. ההחלטה לפרסם הגיעה אצלי רק בשלב מאוחר יותר שבו הרגשתי צורך לשתף אנשים ברגשות שלי. מאוד סקרן אותי לדעת מה חושבים על הדילמות שמעסיקות אותי וללמוד מהתגובות.
הסכמתי לקבל את הפחד מפרשנות, לתת לו מקום ברור ולא משתלט. חשבתי שאם אצליח לשכנע את עצמי אולי גם אחרים ישתכנעו כמוני. חלפו עוד כמה ימים שבהם בקושי הצלחתי לכתוב. מילה פה, מילה שם, התחלה של רעיון שנופל לפני המשפט השני, מאבק, עייפות, יאוש, ויתור.
חזרתי לנקודת ההתחלה שבה אני כותב את מה שכבד לי בלב. הפסקתי לנסות לשכנע, אפילו לא את עצמי, אלא פשוט לכתוב, לרפא, לשחרר מעלי את הקושי והפחד. ואז ישבתי וכתבתי את הקטע הזה.